../images/Emo13.gif ../images/Emo45.gif בשורות טובות
היום בבוקר החלטתי להיפגש עם חברה שלי בתל- אביב ולהסתובב לנו אחרי שבועיים שאני בבית מרוטת עצבים נעה בין בכי לעצב לחוסר וודאות וידעתי שביום ראשון אני מתחילה סימסטר ב עם חוסר הידיעה מה קורה איתי ואם בכלל אוכל להמשיך ללמוד והנה בדרך אני מקבלת טלפון מהמדריכה שלי. הלב שלי קפא באותם רגעים וחששתי לענות אך בפיה היו בשורות טובות שהבית ספר קיבל פקס ממשרד הבריאות ושהכל בסדר ושאוכל להמשיך בלימודי והכי חשוב בהתנסות הקלינית. הרגשתי הקלה כל כך גדולה ורציתי לצעוק מרוב שמחה ברחוב- אבן ירדה מליבי. אני לא יכולה לתאר במילים את מה שעברו עלי בשבועיים האחרונים. הרגשתי שנעשה לי כזה עוול והרגשתי שונה מאחרים בגלל הלופוס , כאילו עם כתם. אני לא יכולה להגיד שאני חוזרת ביום ראשון כולי שמחה וטובת לב. יקח לי הרבה זמן להתגבר אם בכלל על התחושה הזו של הכעס על כל המהלך שהדברים התנהלו, זה היה כל כך מיותר אם כל הבירורים היו נעשים בזמן. אני בוודאי לעולם לא אשכח את התקופה הזאת אך שמחה מאוד שהיא נגמרה ככה ועכשו הזמן לאסוף את השברים ולאגור כוחות לסימסטר חדש
היום בבוקר החלטתי להיפגש עם חברה שלי בתל- אביב ולהסתובב לנו אחרי שבועיים שאני בבית מרוטת עצבים נעה בין בכי לעצב לחוסר וודאות וידעתי שביום ראשון אני מתחילה סימסטר ב עם חוסר הידיעה מה קורה איתי ואם בכלל אוכל להמשיך ללמוד והנה בדרך אני מקבלת טלפון מהמדריכה שלי. הלב שלי קפא באותם רגעים וחששתי לענות אך בפיה היו בשורות טובות שהבית ספר קיבל פקס ממשרד הבריאות ושהכל בסדר ושאוכל להמשיך בלימודי והכי חשוב בהתנסות הקלינית. הרגשתי הקלה כל כך גדולה ורציתי לצעוק מרוב שמחה ברחוב- אבן ירדה מליבי. אני לא יכולה לתאר במילים את מה שעברו עלי בשבועיים האחרונים. הרגשתי שנעשה לי כזה עוול והרגשתי שונה מאחרים בגלל הלופוס , כאילו עם כתם. אני לא יכולה להגיד שאני חוזרת ביום ראשון כולי שמחה וטובת לב. יקח לי הרבה זמן להתגבר אם בכלל על התחושה הזו של הכעס על כל המהלך שהדברים התנהלו, זה היה כל כך מיותר אם כל הבירורים היו נעשים בזמן. אני בוודאי לעולם לא אשכח את התקופה הזאת אך שמחה מאוד שהיא נגמרה ככה ועכשו הזמן לאסוף את השברים ולאגור כוחות לסימסטר חדש