../images/Emo14.gifחייבת לשתף..
פגשתי היום 2 נערים תאומים ממתיישבי גוש קטיף, הם הגיעו אלינו עם משפחה אחרת מגוש קטיף שאימצה אותם, לא הבנתי למה הכוונה אימצה אותם... המשפחה הם חברים של אחי שהגיעו לחגוג עם אחי את יום הולדתו. הם נמצאים בימים טרופים אלה במאהל שבתחום רכבת מרכז בת"א. הם הגיעו עייפים, זקוקים למקלחת ורעבים, אך לא היה להם תאבון. האמא קילחה את הילדים והתמוטטה מעייפות איתם על המיטה והם נרדמו. 2 התאומים "המאומצים" הסתובבו רחוק מכל שאר האורחים והיו כל כך עצובים, ואני מסתכלת עליהם, כמה נימוס, כמה דרך ארץ, שאלתי אותם אם הם עזבו את הגוש בהפגנתיות והם ענו שהם פשוט עזבו כשפינו אותם. הצעתי להם לאכול ולשתות אחרי הכל היתה שם מסיבת ברביקיו, הם ענו בנימוס שאין להם תיאבון. הם היו כל כך נבוכים מכך שהם לא מכירים אותנו ובכל זאת התקלחו אצלנו. הם הסתכלו על הילדים הקטנים ששיחקו סנוקר, בשולחן סנוקר קטן שהיה במרכז הסלון. הם הסתכלו וחייכו כשהילדים עשו שטויות עם עצמם. הסתכלתי עליהם כשהלב שלי מדמם. לפני שהאישה נרדמה שאלתי אותה למה הם במאהל, והיא ענתה שאין לממשלה פיתרון כרגע והם ממתינים להתפתחות. האישה הזאת היא בגילי, צעירה עם שני ילדים, היא בכלל מקרואטיה וכרגע היא יהודיה וישראלית לכל דבר, לא שומעים מבטא אפילו, היא בשבילי אישה דגולה, כמו מלאך טוב לב, עניינית רהוטה ומכניסה אור לכל מקום שהיא מגיעה אליו. היא לא אומרת כל רגע בעזרת השם ואם ירצה השם. העיניים שלה מחזקות, משמחות ואומרות את כל הקדושה שיכולה להיות בנפש של בנאדם. איזה אנשים נפלאים. חשבתי לעצמי מה חושבים התאומים על הילדים ששיחקו בסלון. ללא דאגות, ללא מושג וחצי על מה ילדים אחרים עוברים, או על מה התאומים עצמם עברו ועוברים כרגע.. עניין אותי איך הם מרגישים אבל לא רציתי להביך אותם או להעציב אותם יותר ממה שהם כרגע. לא עזבה אותי המחשבה, שאם היה לי בית גדול הייתי לוקחת אותם אלי ודואגת להם למקום רגוע לשהות בו ולאוכל מסודר ושינה טובה. לפחות עד שהם ידעו לאן פניהם מועדות, עד שהממשלה שלנו תדאג להם.. כמה עצוב לי שאין לי אפשרות לעזור להם.. אני לא יודעת איך לתאר את התחושה, שאתה רואה את שני הנערים הללו ואתה חש כמה הם ילדים טובים ירושליים, שקטים וצנועים ובאיזה גיהנום רגשי הם נמצאים עכשיו. כואב לי עליהם כל כך. נגמרו לי המילים נשארה בי התחושה הקשה. אני אלך לבקר אותם במאהל עם איזו עוגה או משהו. אולי אוזן קשבת תהיה מספיק מחזקת, אולי אפילו יותר מקורת גג. לילה טוב לכל מי שיושב בבית שלו על כיסא המחשב וקורא את המילים האלה. נטע
פגשתי היום 2 נערים תאומים ממתיישבי גוש קטיף, הם הגיעו אלינו עם משפחה אחרת מגוש קטיף שאימצה אותם, לא הבנתי למה הכוונה אימצה אותם... המשפחה הם חברים של אחי שהגיעו לחגוג עם אחי את יום הולדתו. הם נמצאים בימים טרופים אלה במאהל שבתחום רכבת מרכז בת"א. הם הגיעו עייפים, זקוקים למקלחת ורעבים, אך לא היה להם תאבון. האמא קילחה את הילדים והתמוטטה מעייפות איתם על המיטה והם נרדמו. 2 התאומים "המאומצים" הסתובבו רחוק מכל שאר האורחים והיו כל כך עצובים, ואני מסתכלת עליהם, כמה נימוס, כמה דרך ארץ, שאלתי אותם אם הם עזבו את הגוש בהפגנתיות והם ענו שהם פשוט עזבו כשפינו אותם. הצעתי להם לאכול ולשתות אחרי הכל היתה שם מסיבת ברביקיו, הם ענו בנימוס שאין להם תיאבון. הם היו כל כך נבוכים מכך שהם לא מכירים אותנו ובכל זאת התקלחו אצלנו. הם הסתכלו על הילדים הקטנים ששיחקו סנוקר, בשולחן סנוקר קטן שהיה במרכז הסלון. הם הסתכלו וחייכו כשהילדים עשו שטויות עם עצמם. הסתכלתי עליהם כשהלב שלי מדמם. לפני שהאישה נרדמה שאלתי אותה למה הם במאהל, והיא ענתה שאין לממשלה פיתרון כרגע והם ממתינים להתפתחות. האישה הזאת היא בגילי, צעירה עם שני ילדים, היא בכלל מקרואטיה וכרגע היא יהודיה וישראלית לכל דבר, לא שומעים מבטא אפילו, היא בשבילי אישה דגולה, כמו מלאך טוב לב, עניינית רהוטה ומכניסה אור לכל מקום שהיא מגיעה אליו. היא לא אומרת כל רגע בעזרת השם ואם ירצה השם. העיניים שלה מחזקות, משמחות ואומרות את כל הקדושה שיכולה להיות בנפש של בנאדם. איזה אנשים נפלאים. חשבתי לעצמי מה חושבים התאומים על הילדים ששיחקו בסלון. ללא דאגות, ללא מושג וחצי על מה ילדים אחרים עוברים, או על מה התאומים עצמם עברו ועוברים כרגע.. עניין אותי איך הם מרגישים אבל לא רציתי להביך אותם או להעציב אותם יותר ממה שהם כרגע. לא עזבה אותי המחשבה, שאם היה לי בית גדול הייתי לוקחת אותם אלי ודואגת להם למקום רגוע לשהות בו ולאוכל מסודר ושינה טובה. לפחות עד שהם ידעו לאן פניהם מועדות, עד שהממשלה שלנו תדאג להם.. כמה עצוב לי שאין לי אפשרות לעזור להם.. אני לא יודעת איך לתאר את התחושה, שאתה רואה את שני הנערים הללו ואתה חש כמה הם ילדים טובים ירושליים, שקטים וצנועים ובאיזה גיהנום רגשי הם נמצאים עכשיו. כואב לי עליהם כל כך. נגמרו לי המילים נשארה בי התחושה הקשה. אני אלך לבקר אותם במאהל עם איזו עוגה או משהו. אולי אוזן קשבת תהיה מספיק מחזקת, אולי אפילו יותר מקורת גג. לילה טוב לכל מי שיושב בבית שלו על כיסא המחשב וקורא את המילים האלה. נטע
