../images/Emo14.gifשבוע שהתחיל טוב נגמר רע
דבר ראשון אני שמחה שסוף סוף מצאתי את הפורום הזה. חיפשתי בהרבה אתרים ולא מצאתי אף פורום עד שבמקרה נתקלתי בפורום הזה דרך קישור. אבל הדרך לא חשובה העיקר שמצאתי. השבוע שדיברתי עליו בנושא הוא השבוע של ה-23 לנובמבר. תחילת השבוע הייתה כל כך אופטימית ושמחה וסופו היה הכי רע שיכול להיות. הטוב בשבוע הזה היה שביום שלישי הייתי אצל הרופאה שלי שבישרה לי בנוכחות ההורים שלי שאין לי יותר שרידים של הסרטן בגוף ואני יכולה להמשיך בחיים שלי (שגם ככה נתקעו). היינו כל כך שמחים ותיכננו איך לחגוג.... אך ביום רביעי בבוקר אבא שלי התעורר ומפני שלא הרגיש טוב לקחנו אותו לבית חולים, אך הוא לא חזר משם. באותו יום ברבע לעשר בלילה הוא נפטר. גם אבא שלי היה חולה סרטן אך לצערי זה לא היה סרטן כמו שלי שניתן לריפוי, היה לו בכבד. אבא שלי היה חולה במשך שנתיים (וזה שובר את כל הסטיסטיקות) ואני חליתי רק באפריל שנה שעברה. כולנו קיבלנו את המחלה שלי באופן קשה ובמיוחד אבא שלי. לשמחתנו אני ניצחתי את המחלה אך הוא לא הספיק לחגוג איתי... כשאנחנו מדברים על זה אנחנו אומרים שהוא כאילו חיכה לשמוע שאני בסדר והוא עצם את העיניים. אבל אני הייתי מוכנה להיות חולה לנצח ורק שזה לא יקרה. ידענו שאין עוד הרבה תקווה עם המחלה של אבא שלי (וזו באמת לא הסיבה הישירה למוות שלו) אבל לא ציפינו שזה יבוא כל כך מהר וכל כך אכזרי. עכשיו אנחנו צריכים לחגוג בלעדיו, והוא היה הכי שמח בבית ביום שלישי (בעצם כבר מיום חמישי כי ידענו את התוצאות של הבדיקה) ואפילו עשינו מין חגיגה קטנה עם חברים ביום שבת, אבל הוא לא חיכה הרבה ורשמית לא הספקנו לחגוג, והוא הלך לי... כל כך שמחתי ששימחתי אותו ושהוא זכה לשמוע שהבראתי, אבל למה כל כך מהר???
דבר ראשון אני שמחה שסוף סוף מצאתי את הפורום הזה. חיפשתי בהרבה אתרים ולא מצאתי אף פורום עד שבמקרה נתקלתי בפורום הזה דרך קישור. אבל הדרך לא חשובה העיקר שמצאתי. השבוע שדיברתי עליו בנושא הוא השבוע של ה-23 לנובמבר. תחילת השבוע הייתה כל כך אופטימית ושמחה וסופו היה הכי רע שיכול להיות. הטוב בשבוע הזה היה שביום שלישי הייתי אצל הרופאה שלי שבישרה לי בנוכחות ההורים שלי שאין לי יותר שרידים של הסרטן בגוף ואני יכולה להמשיך בחיים שלי (שגם ככה נתקעו). היינו כל כך שמחים ותיכננו איך לחגוג.... אך ביום רביעי בבוקר אבא שלי התעורר ומפני שלא הרגיש טוב לקחנו אותו לבית חולים, אך הוא לא חזר משם. באותו יום ברבע לעשר בלילה הוא נפטר. גם אבא שלי היה חולה סרטן אך לצערי זה לא היה סרטן כמו שלי שניתן לריפוי, היה לו בכבד. אבא שלי היה חולה במשך שנתיים (וזה שובר את כל הסטיסטיקות) ואני חליתי רק באפריל שנה שעברה. כולנו קיבלנו את המחלה שלי באופן קשה ובמיוחד אבא שלי. לשמחתנו אני ניצחתי את המחלה אך הוא לא הספיק לחגוג איתי... כשאנחנו מדברים על זה אנחנו אומרים שהוא כאילו חיכה לשמוע שאני בסדר והוא עצם את העיניים. אבל אני הייתי מוכנה להיות חולה לנצח ורק שזה לא יקרה. ידענו שאין עוד הרבה תקווה עם המחלה של אבא שלי (וזו באמת לא הסיבה הישירה למוות שלו) אבל לא ציפינו שזה יבוא כל כך מהר וכל כך אכזרי. עכשיו אנחנו צריכים לחגוג בלעדיו, והוא היה הכי שמח בבית ביום שלישי (בעצם כבר מיום חמישי כי ידענו את התוצאות של הבדיקה) ואפילו עשינו מין חגיגה קטנה עם חברים ביום שבת, אבל הוא לא חיכה הרבה ורשמית לא הספקנו לחגוג, והוא הלך לי... כל כך שמחתי ששימחתי אותו ושהוא זכה לשמוע שהבראתי, אבל למה כל כך מהר???
