../images/Emo140.gif התיעצות ../images/Emo140.gif
הי! אני אחת מהמשתתפות הקבועות פה (כרגע בשם בדוי, מפאת רגישות הנושא - מקווה שתבינו). אני ממש זקוקה לעזרתכן, בנות (וגם בנים - ינוסח בלשון נקבה למען הנוחות) אז הסיפור הוא כזה: למרות החור בכיס, התחלנו סוף סוף לחשוב ברצינות על קניית בית. ההורים שלי לא יכולים לעזור, וההורים שלו הסכימו בשמחה לתת ככל יכולתם. כרגע אנחנו גרים בשכירות, ואין לנו המון חסכונות, ככה שמשכנתא תהיה בכל מקרה, וכנראה לא קטנה במיוחד. אנחנו גרים בעיר, אבל במקום נחמד, והחלום שלנו (טוב, אולי במיוחד שלי) הוא לקנות/לבנות בית במושב או ישוב קהילתי. כבר התרגלתי לעובדה שזה לא יקרה בשנה הקרובה, אבל אתן יודעות איך זה: משהו (יצר הקינון?) כבר נורא גורם לי לרצות מקום משלנו. חשוב לציין גם שאנחנו גרים עכשיו (וב-4 השנים האחרונות) 10 דקות מההורים שלו ו-3 שעות משלי, דבר שאני לא הכי מאושרת ממנו, אבל שגם הוא אמור להשתנות עם המעבר לבית הקבוע. ועכשיו הבעיה: יקירי זימן אותי לשיחה היום, ואמר שההורים שלו מוכנים לתת לנו חצי מדירה שבבעלותם, ואת החצי השני נקנה (כמובן, באמצעות משכנתא). זאת הצעה מאוד נדיבה - מאוד - ואני מבינה גם את ההיגיון הכלכלי שלה - בסופה של המשכנתא (שתהיה קטנה הרבה יותר מהמשכנתא שתיכננו לקחת על הבית ה"אמיתי") תישאר לנו דירה, למכור או להשכיר. אבל... הדירה המדוברת נמצאת באיזור נידח ולא כ"כ טוב של העיר, היא די ישנה וטחובה, בקומת קרקע מינוס (וגם במרחק 5 דקות הליכה מבית ההורים המדוברים). עד כאן כאילו אין בעיה, כי את הדירה השכורה שיש לנו כרגע אני מאוד מחבבת, והייתי שמחה לקבל את ההצעה, להמשיך לגור בדירה שלנו, ולהשכיר את הדירה ההיא בינתיים. אני ממש ממש לא רוצה לגור שם. אבל 2... (עוד מעט נגמר) הובהר לי שההצעה הנדיבה מתבססת על ההנחה שאנחנו נעבור לגור שם, לפחות לשנה אבל בעצם ליותר, וש"זה מחיר שכדאי לשלם". כמובן ששום דבר מזה לא נאמר בקול (הרי כולנו פולנים), אבל זאת כנראה הנחת העבודה. אותי זה נורא הכעיס, גם מהבחינה העקרונית (מה קרה לאהבה שאינה תלויה בדבר? הפתגם "בעל המאה הוא בעל הדעה" ממש לא מקובל עליי), גם כסימן לבאות (אם אני אסכים לזה עכשיו, איפה זה יעצור?), וגם פשוט מבחינה רגשית (אני לא בנויה לזה). אני לא יכולה לדמיין את ההורים שלי חושבים בכלל להתערב בשיקולים שלנו בצורה כזו. ועכשיו השאלה: האם אני אגואיסטית? אני מתעקשת סתם? אולי זה הזמן להתבגר לרגע ולהיות פרגמטיים? כי בסה"כ מדובר בשנתיים, ובהרבה כסף עבורנו. אני אשמח לשמוע את דעותיכן הכנות (לא רק את מה שיהיה נעים לי), כי נראה לי שאת המצב הזה אתן יכולות להבין הכי טוב, ועם בעלולי קצת קשה לי לדבר על זה ולהישאר רגועה. תודה למי ששרדה עד הנה,
הי! אני אחת מהמשתתפות הקבועות פה (כרגע בשם בדוי, מפאת רגישות הנושא - מקווה שתבינו). אני ממש זקוקה לעזרתכן, בנות (וגם בנים - ינוסח בלשון נקבה למען הנוחות) אז הסיפור הוא כזה: למרות החור בכיס, התחלנו סוף סוף לחשוב ברצינות על קניית בית. ההורים שלי לא יכולים לעזור, וההורים שלו הסכימו בשמחה לתת ככל יכולתם. כרגע אנחנו גרים בשכירות, ואין לנו המון חסכונות, ככה שמשכנתא תהיה בכל מקרה, וכנראה לא קטנה במיוחד. אנחנו גרים בעיר, אבל במקום נחמד, והחלום שלנו (טוב, אולי במיוחד שלי) הוא לקנות/לבנות בית במושב או ישוב קהילתי. כבר התרגלתי לעובדה שזה לא יקרה בשנה הקרובה, אבל אתן יודעות איך זה: משהו (יצר הקינון?) כבר נורא גורם לי לרצות מקום משלנו. חשוב לציין גם שאנחנו גרים עכשיו (וב-4 השנים האחרונות) 10 דקות מההורים שלו ו-3 שעות משלי, דבר שאני לא הכי מאושרת ממנו, אבל שגם הוא אמור להשתנות עם המעבר לבית הקבוע. ועכשיו הבעיה: יקירי זימן אותי לשיחה היום, ואמר שההורים שלו מוכנים לתת לנו חצי מדירה שבבעלותם, ואת החצי השני נקנה (כמובן, באמצעות משכנתא). זאת הצעה מאוד נדיבה - מאוד - ואני מבינה גם את ההיגיון הכלכלי שלה - בסופה של המשכנתא (שתהיה קטנה הרבה יותר מהמשכנתא שתיכננו לקחת על הבית ה"אמיתי") תישאר לנו דירה, למכור או להשכיר. אבל... הדירה המדוברת נמצאת באיזור נידח ולא כ"כ טוב של העיר, היא די ישנה וטחובה, בקומת קרקע מינוס (וגם במרחק 5 דקות הליכה מבית ההורים המדוברים). עד כאן כאילו אין בעיה, כי את הדירה השכורה שיש לנו כרגע אני מאוד מחבבת, והייתי שמחה לקבל את ההצעה, להמשיך לגור בדירה שלנו, ולהשכיר את הדירה ההיא בינתיים. אני ממש ממש לא רוצה לגור שם. אבל 2... (עוד מעט נגמר) הובהר לי שההצעה הנדיבה מתבססת על ההנחה שאנחנו נעבור לגור שם, לפחות לשנה אבל בעצם ליותר, וש"זה מחיר שכדאי לשלם". כמובן ששום דבר מזה לא נאמר בקול (הרי כולנו פולנים), אבל זאת כנראה הנחת העבודה. אותי זה נורא הכעיס, גם מהבחינה העקרונית (מה קרה לאהבה שאינה תלויה בדבר? הפתגם "בעל המאה הוא בעל הדעה" ממש לא מקובל עליי), גם כסימן לבאות (אם אני אסכים לזה עכשיו, איפה זה יעצור?), וגם פשוט מבחינה רגשית (אני לא בנויה לזה). אני לא יכולה לדמיין את ההורים שלי חושבים בכלל להתערב בשיקולים שלנו בצורה כזו. ועכשיו השאלה: האם אני אגואיסטית? אני מתעקשת סתם? אולי זה הזמן להתבגר לרגע ולהיות פרגמטיים? כי בסה"כ מדובר בשנתיים, ובהרבה כסף עבורנו. אני אשמח לשמוע את דעותיכן הכנות (לא רק את מה שיהיה נעים לי), כי נראה לי שאת המצב הזה אתן יכולות להבין הכי טוב, ועם בעלולי קצת קשה לי לדבר על זה ולהישאר רגועה. תודה למי ששרדה עד הנה,
