../images/Emo63.gif סיפור על הבוקר ../images/Emo91.gif
צ'יקה הכלבה בגטו . זה קרה בארץ פולין, בזמן המלחמה. הגרמנים הנאצים ציוו על היהודים לגור בשכונה נפרדת ואסור היה להם לצאת ממנה. לשכונה כזאת קראו גטו. מיכאש גר שם עם אביו ואמו בדירה קטנה. מיכאש הוא שם פולני, בעברית זה מיכאל. בן חמש היה, קטן קומה, רזה, פניו עגולים ועיניו כחולות גדולות. מיכאש אהב בעלי חיים. אך יותר מכל אהב כלבים. הייתה לו כלבה: צ'יקה שמה, ולצ'יקה – פרווה מסתלסלת גלים גלים, בצבע חום, פרצוף מוארך ואוזניים ארוכות שהתנדנדו בהליכה. בוקר בוקר הייתה צ'יקה רצה למיטתו של מיכאש ונובחת הב-הב. מיכאש היה מלטף את פרוותה החלקה ומחבק אותה. הוא היה זורק לה עצם מגומי, ומתרוצץ אתה. אפילו לימד אותה להביא מכתב מתיבת הדואר. בוקר אחד נשמעו דפיקות חזקות בדלת. "מי שם?" – שאלה אימא. לא הייתה תשובה, אך הדפיקות נעשו מהירות וחזקות יותר. אימא פתחה את הדלת, חיל גרמני, נאצי עמד, מולה. "כל הכלבים – מחר עד השעה שלוש – למגרש ליד המשטרה!" – אמר וטרק את הדלת. הגרמנים – הנאצים לא רצו שליהודים יהיו כלבים שישמרו על ביתם! מיכאש פרץ בבכי. "לא! לא רוצה! לא אמסור את צ'יקה לנאצים!" כשהפסיק לבכות, התחיל לחשוב מה לעשות: "אולי להחביא אותה בארון?" "לא, לא טוב. לא יהיה לה אויר". "אולי בארגז הכביסה?" לא, לא, גם שם לא יהיה לה אויר. חוץ מזה, בכל מקום ישמעו אותה נובחת." לא נוכל להשאיר את צ'יקה, אם נשאיר אותה נהיה כולנו בסכנה. הנאצים מטילים עונש כבד על מי שלא ממלא את הפקודה. "צריך לחשוב ולהחליט מהר," – אמר אבא. אחר כך הוסיף ואמר: "גברת הנוסיה לא יהודיה, היא גרה מחוץ לגטו. היא מכירה את מיכאש מיום היוולדו, וגם את צ'יקה. נבקש אותה שתיקח את הכלבה עד שהמלחמה תיגמר, אולי היא תסכים." ... בלילה, כשכולם כבר שכבו לישון, יצא אבא של מיכאש לדרך. לקח אתו את צ'יקה וחשב: "אם הנוסיה תסכים – אשאיר אותה בביתה, אם לא – אקח אותה בחזרה". דרך השבילים בשדה, הלך אבא של מיכאש יחד עם צ'יקה, רק הירח והכוכבים ראו אותם. הגיעו לביתה של הגברת הנוסיה. אבא דפק בדלת. "מי שם?" "פתחי, בבקשה. סליחה שבאתי מאוחר כל כך." גברת הנוסיה הכירה את קולו ופתחה את הדלת. "שלום לך גברת הנוסיה. הנאצים אמרו: כל הכלבים מחר עד השעה שלוש למגרש על יד המשטרה. מיכאש לא רוצה למסור את צ'יקה לגרמנים. אולי תסכימי לקחת אותה לביתך עד שהמלחמה תיגמר?" הביטה הגברת הנוסיה בעיניים עצובות של צ'יקה, הלא הכירה אותה היטב, כי טיפלה במיכאש כאשר היה תינוק. הביטה ואמרה: "אמנם אין לנו מספיק אוכל, אבל – נתחלק," נתנה לצ'יקה מיד חלב עם מים. אבא של מיכאש היה נרגש מאוד, לחץ את ידה של הגברת הנוסיה ואמר: "איך אגמול לך על טוב לבך?" ליטף את צ'יקה לשלום ביד רועדת וחזר הביתה. בבוקר התעורר מיכאש משנתו. שקט סביב. אין שומעים קולות נביחה. "איפה צ'יקה?" – שאל מיכאש. "האם הסכימה הגברת הנוסיה לקבלה?" אבא התיישב על מיטתו של מיכאש וסיפר לו הכל. "חבל, חבל מאוד שאסור לצ'יקה לחיות אתנו – אמר מיכאש ופרץ בבכי. עבר יום ראשון, עבר יום שני, וביום השלישי – שוב דפיקות בדלת. מי זה? – אין עונה! אולי שוב חייל נאצי? ושוב דפיקות בדלת... הפעם דפיקות חלשות. אימא של מיכאש פתחה... מי זה דופק בדלת עכשיו? הלא זו צ'יקה! ודאי התגעגעה למיכאש, ובאה לבדה בדרך השבילים בשדה. כשכשה בזנבה, נערה בחוזקה את גופה וקפצה בשמחה על מיכאש, על אימא ואבא. גם מיכאש שמח מאוד, אך כולם הבינו שאסור להשאיר את הכלבה בגטו; אפילו מסוכן מאוד. ושוב בלילה, כשכולם שכבו לישון, יצא אבא של מיכאש עם צי'קה לדרך. שוב – רק הירח והכוכבים ראו אותם הולכים. הפעם שמרה הגברת הנוסיה על צ'יקה מכל משמר ולא הוסיפה צ'יקה עוד לבוא ולבקר בגטו. "מתי תיגמר כבר המלחמה?" שאל מיכאש – אין איש יודע. יודעים רק מתי היא מתחילה. אך מיכאש בשלו, יום יום חזר ושאל אותה השאלה: "מתי תיגמר כבר המלחמה?" לילה אחד שוב נשמעו דפיקות בדלת. אבא התעורר משנתו, מי זה יכול להיות, אולי צ'יקה? ניגש בזהירות לדלת, הציץ דרך חור המנעול וראה מדים. הדפיקות גברו. "פתח את הדלת מיד!" צעק החייל הנאצי. אבא פתח את הדלת. "בעוד שעה כולם למגרש על יד המשטרה!" אבא העיר את אימא וסיפר לה על הפקודה. שניהם שמעו כבר מזמן שהנאצים מגרשים יהודים מן הגטו למחנה ריכוז. מה לעשות? יש להחליט מהר. הרי הכינו לעצמם מקום מחבוא במקרה של סכנה. מיד העירו את מיכאש, אחזו בידיו, פנו למקום המחבוא והסתתרו שם עד סוף המלחמה. מזל שצ'יקה לא הייתה אתם, חשבו אבא ואימא, אך לא כך חשב מיכאש, הי התגעגע מאוד אל צ'יקה. עברו ימים ולילות, ימים ולילות, עד שבוקר אחד שמעו אימא ואבא רעש חזק של כלי רכב בחוץ. "מה זה? מכוניות משא? אוטובוסים?" הציצו דרך הסדק בין הקרשים. היו אלה טנקים כבדים שנעו באיטיות בכביש. "של מי הטנקים האלה?" – פתאום שמעו קול נגינה וקולות שירה. "לבלבו אגס וגם תפוח..." ברוסית. והיכן הגרמנים, הנאצים? אין רואים איש מהם. כנראה, שבלילה נלקחו בשבי, על ידי החיילים הרוסים. "האמנם נגמרה המלחמה? באמת? קשה להאמין! כמה זמן חיכינו ליום הזה והנה הוא בא!" אמרה אימא, ולשמחת שניהם לא היה גבול! איפה היה מיכאש? הוא ישן שינה עמוקה ולא שמע את הרעש, הוא לא ידע שהמלחמה כבר נגמרה. לפתע חש מיכאש שמישהו מגיע את כתפהייתהו הייתה אימא שלו, - "קום! קום מהר, מיכאש!" קראה. "המלחמה כבר נגמרה, יכולים לצאת מן המחבוא!" אבא ואימא חיבקו ונישקו זה את זו וקפצו מרוב שמחה. גם הגברת הנוסיה שמחה מאוד, שהמלחמה נגמרה. היא פתחה את הדלת. ומי קפץ החוצה? צ'יקה, כמובן! לאן צ'יקה רצה, נובחת ונובחת? מי שמע את קולה ורץ לקראתה בשמחה גדולה? מיכאש כמובן! "איזו כלבה חכמה יש לי! איזו כלבה נאמנה!"
ערך עצמי ועזרה
אחרי שלושים ימים של ניקיון, לרובנו אין הרבה ניסיון, כוח או תקווה, שבהם יוכלו לשתף אחרים. בעצם, יהיו חברים שיגידו, בפסקנות, כי הדבר הכי טוב שאנו יכולים לעשות זה להקשיב. אבל אחרי שלושים ימים של ניקיון, אנו בכל זאת מצעים משהו למכור שנכנס בפעם הראשונה לחדרים של האנ-איי, והוא נאבק להיות נקי במשך עשרים וארבע שעות. החבר החדש באנ-איי, זה שיש לו רצון להפסיק להשתמש אבל עדיין אין לו שום כלים לכך, לא יכול לדמיין לעצמו שמישהו יכול להיות נקי שנה, או שנתיים. אבל הוא יכול להזדהות עם אנשים שיש להם שלושים יום, והבעה של גאווה והשתאות על פניהם.
