רק להיום מתי סוד הוא לא סוד?

[0בוחרת בחיים0]

../images/Emo140.gifרק להיום../images/Emo20.gifמתי סוד הוא לא סוד?../images/Emo140.gif

מתי סוד הוא לא סוד?

"מכורים נוטים לחיות חיי סתר... זו הקלה גדולה להיפטר מכל סודותינו ולשתף אדם אחד בעול המכביד של עברנו." שמענו כבר ש"אנו חולים כמו הסודות שלנו". מה אנו שומרים בסוד, ולמה? אנו שומרים בסוד את הדברים שמביישים אותנו. אנו מסתירים אותם משום שאנו לא רוצים להודות בהם, ובכך להיפטר מהם. אבל הם גורמים לנו בושה, האם החיים שלנו עם עצמנו לא יהיו קלים יותר, אם ניפטר מדברים אלה? יש בינינו כאלה הנצמדים אל הדברים שגורמים לנו בושה מסיבה אחרת. זה לא שאנו לא רוצים להיפטר מהם; אנו פשוט לא מאמינים שאנו יכולים להיפטר מהם. הם עינו אותנו זמן רב מאוד, ופעמים כה רבות ניסינו להיפטר מהם ללא הצלחה. כבר חדלנו לקוות שנוכל למצוא הקלה. הם מביישים אותנו, ואנו שומרים אותם בסוד.

עלינו לזכור מי אנו: מכורים מחלימים. במשך זמן רב ניסינו לשמור את השימוש שלנו בסוד. עתה מצאנו חופש מהאובססיה של עצמנו והכפייתיות להשתמש. למרות שרבים מאתנו נהנו מהשימוש עד הסוף, בכל זאת חיפשנו החלמה. כאשר הודינו בחוסר-אונים שלנו וביקשנו עזרה מאחרים, נפטרנו מהנטל של הסוד שלנו. עקרון זה נכון גם לגבי כל הסודות האחרים שחבויים בתוכנו. כן, אנו חולים כמו הסודות שלנו. רק כאשר הסודות שלנו חדלים להיות סודות, אנו מתחילים למצוא הקלה מאותם הדברים שגורמים לנו בושה.

רק להיום:

הסודות שלי יכולים לגרום לי להיות חולה, רק כל עוד הם נשארים סודות. היום אני אדבר עם החונך שלי על סודותי. אוהבים

 

[0בוחרת בחיים0]

../images/Emo40.gifציטוט להיום../images/Emo40.gif

הסודות שלנו גדלים בחושך, ונעלמים באור החשיפה

-"מכורים אנונימיים". אוהבים

 

[0בוחרת בחיים0]

../images/Emo42.gifבוקר של יומטוב ואיכותי../images/Emo42.gif

אני אסירת תודה לאלוהים שאוהב אותי, על היכולת לחפור בעצמי ולראות את הדברים כמות שהם, עם כל הכאב, הבאסה, התסכול ובעיקר הניפוץ של האשליות לתוך המציאות. על היכולת לדבר על הדברים בכנות ולעומק, על הרצון לשחרר, להשתחרר ולהשתנות. על חברותא, אהבת חינם ודרך אן איי. על בן זוג מכיל, אוהב, מחבק. על משפחה תומכת ומפרגנת. על יום מנוהל וחופשי מהתמכרות פעילה. על הקשיים והגדילה. על עוד יום נקי. רק להיום - שמונה חודשים ותשעה עשר ימי ניקיון

היום תהיה לנו מסיבת פרידה מאחד החברים שאני יותר מחוברת אליהם בקבוצה הטיפולית. הרגשות מעורבים כבר מאתמול, מצד אחד שקשור למציאות העכשווית, אני מפרגנת ושמחה על סיום טיפול של חבר יקר ומאחלת לו דרך צלחה וחיים חופשיים מהתמכרות פעילה, ומאידך, עולים בי כל מיני מצבים ותמונות שקשה לי להתעלם מהם. סיטואציות מביכות, סערת רגשות משום שמסתבר שמעולם לא ידעתי לעמוד בפרידות, מעולם לא נפרדתי ממישהו או מישהי ביוזמתי זה תמיד קורה במצב של אילוץ ומותיר משקעים שקשה לי לפרק, להתחבר אליהם שוב מבלי להרגיש את הטלטלה העזה של הפחד הזה, נטישה.. ככה זה נחווה אצלי, גם אם אין שום קשר בין החוויה הזו והמציאות. ואני... חשבתי שאני שונה ומיוחדת.. עוד אשלייה שמתנפצת אל סלעים גדולים של מציאות. עוד מסיכה שמתקלפת... אני מודה לאל על היכולת לזהות את זה בלי להזדקק למשככי כאבים למינהם, על היכולת להתמודד עם הכאב, ללטף אותו, לחבק את הילדה הפגועה הזו בתוכי. אני מודה לאל על הנכונות להביט קדימה למרות כל אלה, ולמצוא שמחת חיים, חופש, מטרות שאני רוצה ויכולה להגיע אליהן. מאחלת לעצמי להתמודד עם היום המרגש הזה, ולכולנו - יום של ניקיון איכותי ושמחת חיים. אוהבים

 

[אלין ביטון]

בוקר טוב ויום נעים.

 

[נעממי5]

צהריים טובים חברים../images/Emo24.gif

כמו החמסין שפקד אותנו כאן בשפלת החוף, כזה חיבוק חם אני שולחת לכם, ועכשיו לנכדים שלי.....

 

[שטול1]

ערב טוב מחלימים יקרים ../images/Emo24.gif../images/Emo178.gif

 

[נעממי5]

סודה של מכורה-סיפורה של בולמית

הכל התחיל בגיל 15; סוד אחד גדול ורצף בלתי פוסק של המון המון שקרים. אחרי שאבא עזב אותנו, אמא היתה עסוקה בהישרדות ונאלצה לעבוד ברוב שעות היממה. אחותי, המבוגרת ממני בחמש שנים, 'הגיעה לגיל שאפשר להתחיל'. וכך מצאתי את עצמי חוזרת מדי יום מבית הספר לבית ריק. על שולחן המטבח חיכה לי פתק: "שרי, ילדה יפה שלי, שיהיה לך יום נהדר. יש אוכל במקרר וסיר על הגז". הטקס היה קבוע: לקחתי כף, פתחתי את הסיר, והתחלתי לטעום. טעמתי וטעמתי וטעמתי, עד שיכולתי לראות את תחתית הסיר. לא יכולתי לעצור, אפילו שידעתי שהאוכל בסיר אמור להספיק גם לאחותי. כל מה שחשבתי עליו היה הטעם הטוב ותחושת הריקנות שתבוא אחריו. שום התחשבות לא היתה שם. הייתי אגואיסטית מוחלטת. אחרי שסיימתי עם הסיר, עברתי למתוק. איזה כיף זה היה; התחושה של המתוק הזה בפה והידיעה המוחלטת שלא יקרה שום אסון גם אם אוכל את כל העוגיות – הרי עוד רגע הן כבר לא יהיו בתוכי. אכלתי עוד ועוד, עד שאחותי חזרה הביתה. "שרי, אכלת את כל האוכל?", היא היתה שואלת. "לא, אמא הכינה ממש מעט", עניתי. - זה היה שקר הבולימיה הראשון שלי. אחריו באו רבים נוספים. לא התביישתי ולא הרגשתי רע עם השקר הזה. כל שחשבתי עליו היה האוכל, וההקאות שיבואו אחר כך. ואיך להסתיר את כל זה, כמובן. הקאה בחדר השירותים לא באה בחשבון בזמן שאחותי היתה בבית. הדירה שלנו היתה קטנה וצפופה ושמעו בה הכל. אז מה עושים? הפיתרון היה שקיות אשפה. לקחתי שקית, נכנסתי לחדר, פתחתי מוזיקה בווליום גבוה, וחיכיתי. עד מהרה אחותי היתה נכנסת ומבקשת שאנמיך. זה היה האות. הבנתי שהיא טרודה בענייניה ושאני יכולה להמשיך בעיסוקיי ללא חשש. הנחתי את השקית בתוך סל האשפה. ידעתי שגם אם הדלת לא נעולה, אף אחד לא יפריע לי. ואז הקאתי. לפעמים שקית אחת לא הספיקה לי. זה קרה כשמצב הרוח שלי היה ירוד במיוחד. בסבלנות רבה חיכיתי עד שאיזור המטבח יהיה ריק מאדם, ואז ניגשתי לקחת שקיות אשפה נוספות. המשכתי והמשכתי, עד שתחושת הריקנות הגיעה. לישון עם האויב ואז הגיע שלב העלמת הראיות. המתנתי לראות שמסלול היציאה מדלת הבית פנוי, ואז רצתי בשקט החוצה, כדי להשליך את השקיות למיכלי האשפה הגדולים. אם אמא היתה בבית, העניינים היו מסובכים יותר; לאמא שלי יש חושים חדים במיוחד. לא היתה לי ברירה: השארתי את שקיות ההקאה בחדר. העדפתי לישון איתן, מאשר להסתכן בגילוי שלה. כיוונתי את השעון לשעת בוקר מוקדמת, לפני כולם. כשהשעון צילצל, יצאתי החוצה, אל מיכלי האשפה, וזרקתי את השקיות. כל כך הרבה אנרגיות הוצאתי על המחלה הזאת, ועל השקרים. אבל היו גם פעמים ששכחתי לזרוק, ואמא שלי הבחינה. על כך אפרט בהמשך.

 

[0בוחרת בחיים0]

../images/Emo51.gif נעממי, מחכה להמשך../images/Emo24.gif