יצאתי לבליינד דייט עם אלוהים ../images/Emo47.gif
חברה אמרה לי שכדי לי לנסות. היא דווקא שמעה דברים טובים, מסודר, גבוה ומיוחד וכל שאר המשפטים שמביאים אותך אל סף תהום. ואני כבר לא המון צעירה, ואולי כבר רטט קל באצבע העירומה, מגשש את דרכו אל מנגנון הבושה. חיפשתי את המנוס והוא איננו. שבוע חשבתי, והתקמטתי.בסוף אישרתי. נכנסתי להתקלח, ואמרתי בטח עכשיו הוא יתקשר, וכך לא היה , יצאתי ולעצמי: כבר שיפור. שתיתי, וליטפתי את הכרית , למה היא אף פעם לא מסתדרת בתנוחה הנכונה כשאת מתוחה, חשבתי, והמשכתי. טלפון. חיכיתי 4 ביטים והתרוממתי. שלום אני גד , אמר. דווקא נשמע חביב, מלמלתי , למרות השם. אל תשכחי שאני שומע ,אמר ולא ניתק. זה לא הפריע לו לכבוש אותי בשאלה: עכשיו שש, בשמונה? בפינה? לא עניתי, כי האו. קיי. היה באוויר. אתה יודע איך להגיע? הלו? ניתקתי. ניתקתי מהכרית האליפטית, אנטי אלסטית, ובכלל לא נחמדה שלי, ועברתי לארון. אין דבר שאני יותר שונאת מלהשקיע בדברים שנשארים בסוף ריקים? ארון? אולי מגירה. מה לובשים לפגישה עם אלוהים?. אולי לבוש חווה, הרהרתי ? אבל נזכרתי בחרון אפו. בסוף התגנבתי למעיל ארוך, כבגד גוף, וקפאתי. עץ הדעת הטיל עלי חיתתו, אז לא קיללתי. חיתתי גרבוניי לאיתים וחזייתי למזמרות , והלכתי לדפוק פן. חשבתן פעם כמה אנחנו משקיעות, בריטואלים פאגניים, רק כדי שנעיז להציץ במראה ליד דלת הכניסה? לא חשבתן? מוזר. בפוך שמתי עיני, כי כתוב, ארזתי את השוקר והרגשתי ממש אשת סיסרא. התיישבתי לקרוא את "שיר השירים" עד שיגיע, אולי לקדם נושאי שיחה, למרות שמצב הרוח נטה ל"תהילים". בסוף ההתחלה ירדתי, סבתי לחזור, אך חזרתי רק לעצמי. הגעתי. היי פינה. בעוד אני עומדת, והנה מתקרבת לה המאנטרה הקבועה התוקפת אותי תמיד, בטרום פגישה ראשונה: מה אני מופרעת? מה הייתי צריכה את זה? למה אני תמיד מסתבכת בשטויות האלה ? הוא בטח מכוער, טיפש, אנס בחופשה, או שמשון הקרח. זה תמיד ככה אצלי. זה מעיק, אבל מעביר את הזמן מצוין. מחכה. מאחר? או שמא עושה ניסים, חשבתי, תוך שהתקרבה לעברי סובארו ישנה, בצבע חום, ומרובעת. נולד בי רצון להזמין את הצלב האדום. זה עצר על ידי ולא העזתי להישיר מבט. והוא מצידו לא השפיל מבטו. מצידי?. נכנסתי והיתכנסתי. ערב טוב, פתח, ואני לא לא עניתי. דווקא קול נעים, חשבתי לעצמי, והעזתי להציץ שמאלה, יחד עם אלומת פנס הרחוב התורן, כדי לקבל פרופורציה. הו הפתעה. נראה סימפטי. צעיר לגילו, ומגולח. רעד קל עבר בסחוס הדרומי. שקט מאיים השתרר, והחלטתי כי אין ברירה אלא להמשיך לשתוק. הכבישים כדרכם נטו שמאלה וימינה, והקופסא בעקבותיהם. ואני בעקבות הקופסא. רכובה. לפתע הוא התחיל לדבר בשצף קצף תנכ"י, בלתי נשלט. ואני? אני שכחתי את קאסוטו בבית. אז אמרתי כן, וחייכתי. הוא התחיל להתפאר בבריאה שלו: על הים שלי , ההרים שלי, היערות שלי, הסתיו שלי. הזין שלי חשבתי לעצמי. אם הוא ימשיך, אני אתחיל. נאמר באוושוויץ, כדורי. חרטה עמוקה, ותירוצים מועילים עלו בין השקדים של גרוני, וירדו בדממה. זו פעם אחרונה , נשבעתי. תמיד זו הפעם האחרונה. לאן נוסעים? נשמע קול בחלל הקופסא. כנראה הקול שלי. מיד מגיעים , חזר הד עם צליל של סנה. חשבתי אם כדאי להכניס את זה לעשרת הדיברות. וויתרתי. נראה שהגענו. המקום היה חשוך ומכוניות רבות היו לידינו, זעות כבתפילה חרישית, ומתעטפות קדושה. מסך גדול , מואר ניצת מולנו, מעמד הר סיני ?, התפעלתי. אך לפתע קלטתי. מר אלוהים לקח אותי לדרייבאין. מר גד רוצה לבעול אותי בדרייב אין בקופסא שלו ! אלוהים ישמור, זעקתי , ומיד השתתקתי. מטומטמת . יש בעיה ? שאל בריחוק. אין לא בעיה, השבתי באצילות. ונשכתי שיניים. כי האודם. אני חשבתי שיהיה נחמד, אמר. נחמד שאלתי. אתה לא חושב שזה קצת אולד פאשן? אני לא רוצה לפגוע, מותק, אבל אני את הגיל הזה עברתי. סלח לי באיזה גילגול אתה ? הפסקתי לספור אמר, אבל מה שטוב לרחל אימנו, טוב גם עבורך, הרגיע. אני מתנצל אמר. תתנצל בפני כל העם היהודי, צעקתי בפרץ פטריוטיות. סליחה, ביקשתי. מה זה היה? לא הבנתי. כן הוא נעלב. הניע, וגלש במדרונות הצפוניים של בני ברק. לאן הפעם , שאלתי. אין תגובה ברוגז?, העזתי. לא ממש, השיב. עוד לא סיימתי לכתוב את הספר. מלכים ג´. ניסע אלי יש לי די. וי .די. סראונד. כמעט הגענו. כל ההשתלשלות כבר הייתה גדולה עלי. אז החלטתי להתנצר. החלטתי להתנצר, זרקתי לחלל החללית היפנית. כל הכנסיות כבר סגורות, השיב. אני רוצה להתחיל להתאמן, לחזור על השמות וראשי פרקים. אכפת לך להחזיר אותי לפינה שלי? במפגיע, נשבעת. לפתע החלו ברקים צובעים את השמיים במתחים חשמליים אדירים, שהיו שורפים לי את הבויילר, גשם שקוף, עז, ניתח ממעל, ורעמים נשמעו כהירושימה, ביום קרב. כועס , שאלתי? דצמבר השיב, אני לא מערב עניינים אישיים. אולי בכל זאת תעלי, הגענו ? חככתי, למרות שלא רציתי,לא עליתי. שלכם קופרניקוס
