../images/Emo142.gif
היה לי שבוע עמוס.. מאוד עמוס.. ואפילו לא הייתי בביצפר. עמוס רגשית, נפשית. הייתי בבית , במיטה עם המון המון דמעות וטישו והמון המון גלגלצ. אחד הדברים שעוזרים לי זה מוזיקה.. ולמזלי לא סגרו את גלגלצ כי אז היה לי מאוד קשה לקבל מנת מוזיקה טובה ואיכותית. מה עוד היה לי השבוע? ביום רביעי הייתי אצל הפסיכיאטרית. יחד עם אמא שלי העובדת הסוציאלית (זאת שמטפלת בי) ואח שלי אפילו בא.. אבל זה כי הוא חולה. לא היה משהו חדש בפגישה.. אני נפגשת איתה מדי פעם מכיתה ז , בהחלט לא חדש. דיברנו, על הכל. ממש הכל. את כל הפחדים הכי קטנים שלי אמרתי לה. את כל ההרגשות שלי. הכל. היא אמרה שאני חייבת לצאת מהבית אחרי המשפט. להיות הכי רחוק. לא לגור שם ולא לגור עם אמא. אני חושבת כמוהה. אבל לא היה לי את האומץ לעשות את זה עד ששמעתי שאפילו הפסיכיאטרית שלדעתי היא חכמה עד שאני מעריצה אותה. היא אמרה שאני צריכה לפתוח דף חדש במקום אחר. לעזוב את הביצפר. לעזוב את הבית. לעזוב את הקיבוץ. ולברוח. רחוק. כמה שזה היה מפחיד לפני.. אין לכם מושג.. כל כך מפחיד.. אבל עכשיו.. אני לא ממש מפחדת.. אולי כי אני יודעת שגם ככה אין לי מה לחפש פה. גם ככה הכל ישאר אותו דבר. בקיבוץ יטחנו הכל שוב ושוב ושוב ושוב והסיפור הזה לא ישכח. ואני אקבור את עצמי במיטה, כמו כל פעם. וגם בגרות כבר לא תהיה לי , וגם לא תעודת 12 שנות לימוד. פשוט אין לי כלום. אז אולי עדייף באמת כמו שהיא אומרת לקום , לעזוב, ולהתחיל ללמוד במסגרת אחרת. כמו למשל למקצוע מסויים. אבל אני עוד לא יודעת ממש. זה בבדיקה. אני כבר לא מפחדת לעשות שינויים כי אם אני נשארת פה אני נשארת ומפסידה.. ואם אני לא אנסה לשנות אני אולי אפסיד. תמיד אפשר לחזור אחורה. אבל צריך לצעוד קדימה , אולי שם יהיה לי טיפת נחת ומשהו טוב שמחכה לי. בנוסף היא נתנה לי כדורים, כדי שיהיה לי כוח להתמודד עם המשפט ועם הכל. בכלל לקום בבוקר זה משימה לא פשוטה בכלל בזמן האחרון. היא אפילו אמרה לאמא שלי לרדת ממני. ושהיא מבינה אותי כל כך, אם היא היתה צריכה לעבור את המשפט הזה היא היתה חופרת בור וקוברת את עצמה בפנים. אז אמא שלי מנסה לרדת ממני.. לא ממש מדברת איתי על ביצפר כי היא בדיוק כמוני יודעת שזה כבר אבוד. אז כרגע אני נמצאת באותו מקום. אבל בקרוב אני כבר לא אהיה שם. אני עוזבת את הכל כדי להפסיק להיות נטלי זאת שנפגעה נטלי הבת של.. נטלי אחות של.. נטלי פה ונטלי שם. אני רוצה להיות נטלי. וזהו. להתחיל לחיות ולנשום ולחייך סתם כי בא לי ולא כי אני מרגישה צורך לספק אחרים. כשחזרנו מהפסיכיאטרית , הורידו אותנו מאחורי הבית. ואבא שלי בדיוק עבר. הוא עצר.. דיבר עם אמא שלי, אני חייכתי שאלתי אותו מה שלומו הוא שאל אותי מה שלומי אמרתי בסדר. ואז הוא אמר את בטוחה? שמעתי שלא כל כך אז אמרתי עכשיו אני בסדר. הוא אפילו לא טרח לצאת מהאוטו כדי לדבר איתי. או להתכופף. אני פשוט מרגישה שהוא משפיל אותי , וכמה זמן היה השיחה בינינו באותו יום? בדיוק 2 דקות. אבל אנחנו נישאר עם הנימה האופטימית. התחלה חדשה בפתח. יום נפלא לכולכם. ושבוע מעולה.
היה לי שבוע עמוס.. מאוד עמוס.. ואפילו לא הייתי בביצפר. עמוס רגשית, נפשית. הייתי בבית , במיטה עם המון המון דמעות וטישו והמון המון גלגלצ. אחד הדברים שעוזרים לי זה מוזיקה.. ולמזלי לא סגרו את גלגלצ כי אז היה לי מאוד קשה לקבל מנת מוזיקה טובה ואיכותית. מה עוד היה לי השבוע? ביום רביעי הייתי אצל הפסיכיאטרית. יחד עם אמא שלי העובדת הסוציאלית (זאת שמטפלת בי) ואח שלי אפילו בא.. אבל זה כי הוא חולה. לא היה משהו חדש בפגישה.. אני נפגשת איתה מדי פעם מכיתה ז , בהחלט לא חדש. דיברנו, על הכל. ממש הכל. את כל הפחדים הכי קטנים שלי אמרתי לה. את כל ההרגשות שלי. הכל. היא אמרה שאני חייבת לצאת מהבית אחרי המשפט. להיות הכי רחוק. לא לגור שם ולא לגור עם אמא. אני חושבת כמוהה. אבל לא היה לי את האומץ לעשות את זה עד ששמעתי שאפילו הפסיכיאטרית שלדעתי היא חכמה עד שאני מעריצה אותה. היא אמרה שאני צריכה לפתוח דף חדש במקום אחר. לעזוב את הביצפר. לעזוב את הבית. לעזוב את הקיבוץ. ולברוח. רחוק. כמה שזה היה מפחיד לפני.. אין לכם מושג.. כל כך מפחיד.. אבל עכשיו.. אני לא ממש מפחדת.. אולי כי אני יודעת שגם ככה אין לי מה לחפש פה. גם ככה הכל ישאר אותו דבר. בקיבוץ יטחנו הכל שוב ושוב ושוב ושוב והסיפור הזה לא ישכח. ואני אקבור את עצמי במיטה, כמו כל פעם. וגם בגרות כבר לא תהיה לי , וגם לא תעודת 12 שנות לימוד. פשוט אין לי כלום. אז אולי עדייף באמת כמו שהיא אומרת לקום , לעזוב, ולהתחיל ללמוד במסגרת אחרת. כמו למשל למקצוע מסויים. אבל אני עוד לא יודעת ממש. זה בבדיקה. אני כבר לא מפחדת לעשות שינויים כי אם אני נשארת פה אני נשארת ומפסידה.. ואם אני לא אנסה לשנות אני אולי אפסיד. תמיד אפשר לחזור אחורה. אבל צריך לצעוד קדימה , אולי שם יהיה לי טיפת נחת ומשהו טוב שמחכה לי. בנוסף היא נתנה לי כדורים, כדי שיהיה לי כוח להתמודד עם המשפט ועם הכל. בכלל לקום בבוקר זה משימה לא פשוטה בכלל בזמן האחרון. היא אפילו אמרה לאמא שלי לרדת ממני. ושהיא מבינה אותי כל כך, אם היא היתה צריכה לעבור את המשפט הזה היא היתה חופרת בור וקוברת את עצמה בפנים. אז אמא שלי מנסה לרדת ממני.. לא ממש מדברת איתי על ביצפר כי היא בדיוק כמוני יודעת שזה כבר אבוד. אז כרגע אני נמצאת באותו מקום. אבל בקרוב אני כבר לא אהיה שם. אני עוזבת את הכל כדי להפסיק להיות נטלי זאת שנפגעה נטלי הבת של.. נטלי אחות של.. נטלי פה ונטלי שם. אני רוצה להיות נטלי. וזהו. להתחיל לחיות ולנשום ולחייך סתם כי בא לי ולא כי אני מרגישה צורך לספק אחרים. כשחזרנו מהפסיכיאטרית , הורידו אותנו מאחורי הבית. ואבא שלי בדיוק עבר. הוא עצר.. דיבר עם אמא שלי, אני חייכתי שאלתי אותו מה שלומו הוא שאל אותי מה שלומי אמרתי בסדר. ואז הוא אמר את בטוחה? שמעתי שלא כל כך אז אמרתי עכשיו אני בסדר. הוא אפילו לא טרח לצאת מהאוטו כדי לדבר איתי. או להתכופף. אני פשוט מרגישה שהוא משפיל אותי , וכמה זמן היה השיחה בינינו באותו יום? בדיוק 2 דקות. אבל אנחנו נישאר עם הנימה האופטימית. התחלה חדשה בפתח. יום נפלא לכולכם. ושבוע מעולה.
משהו כזה .. לא לתפוס אותי במילים. אהבתי את הספר 
