../images/Emo146.gifט"ו בשבט - בואו נעשה סדר
בעקבות שתי תגובות (זו ו-זאת) שקיבלתי פה, אשר הראו בפירוש על בלבול, אני חושב שכדאי ליישר קו בנוגע לט"ו בשבט. ט"ו בשבת הוא לא מועד מקראי, הוא לא החל כיום לציון נס או אירוע דתי והוא השתנה עם הזמן ועקב המקום שבו שהה עם ישראל במשך הדורות. אז מאיפה מתחילים? מהמשנה, סדר מועד, מסכת ראש השנה. והמסכת נפתחת כך: "ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן, ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול, ראש השנה למעשר בהמה; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרין, באחד בתשרי. באחד בתשרי, ראש השנה לשנים לשמיטים וליובלות, ולנטיעה ולירקות. באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, בחמישה עשר בו." (ו"הלכה כבית הלל" - לכן נבחר ט"ו בשבט ולא א' בשבט, בלי להכנס לדיון עצמו).
זה הגלגול הראשון של ט"ו בשבט - היום שבו מתחילה ומסתיימת השנה החקלאית, כדי לחשב את סך היבול והתוצרת החקלאית, למען מתן מיסים מן הצומח לבית המקדש (מעשרות וכו'). מבחינת ציר הזמן, אנחנו מדברים על המאה הראשונה-שנייה לספירה. מאז עם ישראל מוגלה לכל קצוות תבל ופעם הבאה שמישהו טורח לעסוק בתאריך הזה ובמשמעות שלו היו רבני צפת במאות ה-15 וה-16, עם פריחת הקבלה. הרקע להתעניינות שלהם בט"ו בשבט מגיע בעיקר כתוצר של תור הזהב של יהודי ספרד והחשש שליהודים טוב בגולה והם לא באמת רוצים להיגאל ולשוב לארץ ישראל (השוממת, יש לזכור, בניגוד לספרד של אותם הימים). הסדר שמקיימים חכמי צפת נועד להציף לתודעה של יהודי הגלות את ארץ ישראל ואת הגעגועים אליה. אכילת פירות הארץ, שאינם מצויים בגולה (עד היום אנחנו מייבאים לכל העולם תפוזים, למשל) הייתה אמורה להיות פעולה אחת בכיוון הזה. יש שיאמרו שחכמי צפת, גם אם לא היו מודים בזה, זרעו את הזרעים הראשונים של הציונות והמשיחיות שיביאו בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 להתעוררות הציונות.
הגלגול השני של ט"ו בשבט שהחל במאה ה-16 והתפשט במשך 300 השנים שלאחר מכן ברוב הקהילות בגלות היה בעצם "חג פרי האילן", לחוג את תוצרת הארץ. בספר שכתבו הארי הקדוש וחבר מרעיו, שנקרא "פרי עץ הדר" מתואר סדר ט"ו בשבט שהם ערכו ושלאורו נוסד המנהג הזה. ואכן אותם זרעים שנזרעו במאה ה-16 נובטים וההתעניינות בארץ ישראל פורחת במאה ה-20. תנועות חלוציות מגיעות לארץ ותנועת העלייה הולכת וגדלה. הציונות בחרה לאמץ לה את ט"ו בשבט כחג ציוני, שנודע בעיקר בנטיעות. מכיוון שאחד מהמאבקיים הלאומיים של היישוב היהודי היה הפרחת השממה, הדבר התקבל במהירות לפנתאון של הציונות (ועובדה שכולנו מקשרים היום את ט"ו בשבט עם נטיעות, גם אם לא נטענו בעשר השנים האחרונות). מהר מאוד גם נוצר הנוהג שתלמידי בתי ספר יוצאים לנטיעות בט"ו בשבט. מכאן גם נוצרה האנתולוגיה שט"ו בשבט הוא "יום הולדת לאילן", מכיוון שאם הילדים נטעו ביום הזה את האילנות, בשנה הבאה, בתאריך הזה, הם "יחגגו" יום הולדת שנה. דבר מעניין שקרה לט"ו בשבט הוא שלמרות שרבים בציונות המדינית והחברתית בעטו ביהדות (מה שמכונה "טראומת החיידר"), הציונות חברה בעוצמה רבה למסורת של חכמי הקבלה (שהיו יהודיים אורטודוקסים לכל דבר) ומנהג אכילת פירות הארץ אומץ. אך המצחיק הוא, שבעוד שבגלויות לא היה ניתן להנות מפירות הארץ כאשר הם טריים (במיוחד לא במאות ה17-19, כאשר לא היה קירור והתחבורה הייתה איטית, הן ביבשה והן בים); המסורת של הציונות (ולמעשה גם הישראליות ההולכת ומתעצבת) אימצה את הפירות המיובשים שהיו אוכלים אבותיהם בגלות, במקום להנות מפירות הארץ כאשר הם טריים ועסיסיים.
זהו, אם כן, האופן השלישי שבו ניתן לראות את ט"ו בשבט - חג הנטיעות (ואם תרצי, תמר, "יום הולדת לאילן"). יום שנועד לחזק את הקשר לארץ ישראל המתפתחת ולעודד את עבודת האדמה (כמו שתיאר זאת א.ד. גורדון - "דת האדמה"). הגילגול האחרון של ט"ו הוא צעיר יחסית ומצויין רק בשני העשורים האחרונים. מדובר על קונוטציה אקולוגית יותר של היום הזה. הדבר נובע משתי השפעות מקבילות: א. המודעות לחשיבות השמירה על איכות הסביבה (שלא הייתה קיימת עד לפני 30 שנים). ב. תהליך הגלובליזציה, שמבחינה כלכלית-חברתית יש לו השפעות רחבות ומקיפות, אך בהקשר שלנו נוצרה תחושה ש"הארץ" היא לא רק ארץ ישראל, אלא הקרקע כולה, והעולם הוא של כולנו (ולכן גם האחריות היא של כולנו). מה שמפתיע בגלגול האחרון הוא שמספר הוגי דעות יהודיים בחרו להתייחס לתופעה האחרונה בתור הלכות נוספות. אם עד היום הכרנו שני סטים של מצוות: "מצוות של בין אדם למקום" ו"מצוות שבין אדם לחברו", כאן נוסף סט חדש: "מצוות שבין אדם לארץ". הרעיון אינו ביטול של המצוות הקיימות עד כה, אלא העלאת המודעות לשמירה על איכות הסביבה.
על כן, המגמה החדשה של "ט"ו בשבט" אקולוגי, מתהווה הן כחיבור גלובלי והן כחיבור יהודי-מסורתי-הלכתי. זו סקירה ממש רוחבית, על קצה המזלג. ט"ו בשבט שמח!
בעקבות שתי תגובות (זו ו-זאת) שקיבלתי פה, אשר הראו בפירוש על בלבול, אני חושב שכדאי ליישר קו בנוגע לט"ו בשבט. ט"ו בשבת הוא לא מועד מקראי, הוא לא החל כיום לציון נס או אירוע דתי והוא השתנה עם הזמן ועקב המקום שבו שהה עם ישראל במשך הדורות. אז מאיפה מתחילים? מהמשנה, סדר מועד, מסכת ראש השנה. והמסכת נפתחת כך: "ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן, ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול, ראש השנה למעשר בהמה; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרין, באחד בתשרי. באחד בתשרי, ראש השנה לשנים לשמיטים וליובלות, ולנטיעה ולירקות. באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, בחמישה עשר בו." (ו"הלכה כבית הלל" - לכן נבחר ט"ו בשבט ולא א' בשבט, בלי להכנס לדיון עצמו).