אלונית 2006
New member
../images/Emo15.gif פיקצר ../images/Emo15.gif
שם: גשם פאנדום: בארור דמויות: אישידה, אוריהימה שיפ: אישיאורי חדצדדי מצידו של אישיבישי ג'אנר: אנגסט. אני לא מסוגלת לכתוב משהו אחר חוץ מהומור ואנגסט בפיקצרים. ספוילר: מהפרקים של אישידה נגד המפקד ההוא עם האוזן המתפרקת (XD) גשם. זה תמיד ככה כשיורד גשם. הוא יושב בבית, מנסה לעשות משהו שיסיח את דעתו מהגשם השוטף. הוא כבר מזמן מודע לכך שהוא פשוט לא מצליח לתפור כמו שצריך כשיורד גשם, זה כאילו הטיפות הן שמן שניגר על ידיו וגורם להן להחליק את המחט ולהרוס את העבודה העדינה, שעליה טרח כה רבות. אבל הוא ממשיך לנסות, פורם את אותו התפר שוב ושוב, מנסה טכניקות שונות. אבל אפילו את תפר המסרק הפשוט ביותר אינו מצליח לבצע כיאות, המחט מחליקה, הבד מתקמט, כיצור חי ובלתי מאולף, סורר. התפר יוצא עקום ומעוות. הוא פורם את התפר, מנסה שוב, הפעם דווקא הצליח, אך המחט הארורה הסתבכה מאחור, והיא תקועה בבד. הוא שונא גשם, מוחו מסרב לעבד כראוי כשבחוץ קר ואפרורי, כאילו האפרוריות חודרת למוחו, משתקת אותו, גורמת לי לחשוב רק על דברים רעים. התפירה אינה עולה יפה, והבד כבר נראה מדובלל וקמוט, כמו אותם בדי אימונים ישנים ששימשו לו בילדותו לניסיונותיו הקטנים, שהיו הופכים עד מהרה לערב רב של חוטים במגוון צבעים, ממלאים את הבד החדגוני בצבע. הוא שונא את הגשם. הוא נדמה כשוטף את הצבעים מהעולם, גורם לו להיראות אפור, קר. הוא מניח את הבד חזרה בתיבה שבה הוא מחזיק את ה"פרויקטים" הקטנים שלו. כול כולם עבודות גמורות שאין להן שימוש, ועבודות גמורות למחצה, חלקן יועדו לשימוש וחלקן ירקבו בתיבה, ולא יגיעו ליעדן. כה רבות הן העבודות מסוג זה. כל הדברים שהכין בשבילה, שהוא לעולם לא יעזור אומץ לתת לה. הוא מביט בבגדי הקוונשי המקופלים כל כך יפה בתיבה, ובשכמייה החצי גמורה שנמצאת לידם. הוא פונה להביט שנית בידיו, העטויות בזוג כפפות מיוחדות, שאין שניות להן. הוא זוכר מה קרה כשהסיר אותן, את העוצמה שזרמה בעורקיו, את חיציו המפלחים את הבאנקאי לשניים, את המפקד הארור, רוצחו של סבו היקר, הנמלט על נפשו. עודו זוכר את החולשה הנוראה שאחזה בו לאחר הקרב ההוא, את התחושה שסופו הולך וקרב, את אותה קהות חושים איומה, את רגליו שנראו כבדות כעשויות עופרת מוצקת וטהורה. עודו זוכר את הטיפוס המייגע באותן המדרגות, דוחק בעצמו לעלות רק עוד מדרגה אחת, ואחריה מדרגה שנייה ושלישית, תמיד רק עוד אחת. הוא זוכר את זה כל כך טוב, אבל הכול מתערפל ברגע שהוא מנסה לחזור לרגע מסוים, ואינו יודע מדוע. הרגע נמחק ונעלם, כאילו ההתרחשות הייתה כה איומה שמוחו לא זכרה מההלם. זה מתאים לו, הוא כזה. שקט, ביישן, לא הטיפוס של הגיבור. הוא רצה להציל אנשים, כי לא יכול לעמוד בחוסר מעש. לא- הוא לא יכול היה לראות את המפלצות האיומות ההן בלי שירצה להילחם נגדן. היו אומרים לו שזו עבודתם של השיניגאמים, לא שלו, אבל לא תמיד הגיעו השיניגאמים בזמן, והוא לא יכול היה להפקיר אדם או רוח לגורל כה נוראי. הגשם ממשיך לשטוף את העולם מצבעיו, ורק צבע אחד נראה עומד באומץ בשטף. כתום. כתום, שנראה כמעט חום- אך עדיין בער. השיער שלה. היא עדיין בוערת, הגשם לא יכול לכבות אותה, לא אותה. היא תמימה כל כך, חמודה כל כך- נסיכה שקיבלה לידה מתנה נדירה... נסיכה מיוחדת, חזקה. לא אותן יצורים פאסיביים וחסרי אונים המככבים באגדות, לא. לא היא. היא לא תשב בצד ותיתן לאחרים להילחם, היא תעמוד על זכותה להצטרף. הוא רואה רק את השיער שלה, כשהיא מטיילת לה ברחוב ליד ביתו, מלווה את טאטסוקי חזרה לביתה, אבל המראה בלבד מספיק לו. הוא נאלץ להסתפק בו זמן רב. הוא לוקח בד נקי, חדש. צבעו ירוק, ירוק כמו של עלה בקיץ,הוא בוחר חוטים בזהירות, כדי שיתאימו בצורה מושלמת לגוון הבד, משקיע בעבודת מופת. הפעם המחט לא נשמטת, התפר חוזר למקומו, והבד נשאר במקמו, ממושמע ומאולף, ולא מרקד ומתקפל. הוא עובד במרץ, שוכח מהגשם השוטף, שוכח מהזמן. כשהוא מסיים כבר חשוך בחוץ, ואינו מבין כיצד זה הצליח לעבוד בחשכה. אך הוא מרוצה מאוד מהתוצאה של עמלו. זו חליפת לחימה פשוטה. הקאמה בגוון העלים, עם תפר עדין שממסגר את המכפלת בצורה נוחה. החלק העליון פשוט גם הוא,אבל החגורה שצבעה כעין הספיר היא הפרויקט הגדול, רקומה בששת הפרחים שלה, בפרחים של הנסיכה אורי. אוריהימה. היא. הנסיכה אורי. כל כך הרבה כינויים בדה לה בלבו, כינויים שמעולם לא עלו על בדל שפתיו. תמימה, חמודה וטיפשית, מקסימה כמו חתלתול מתוק, המיילל בחיבה כלפי העוברים ושבים, מבקש ליטוף. זו הייתה היא. הנסיכה אורי הייתה הצעירה הנאמנה ואמיצה, יפת המראה. הנסיכה אורי הייתה זו שתציל חבריה בכול מחיר. הוא משתמש בשמה האמיתי לעיתים כה נדירות, כי הוא מפחד שתדע. הוא יודע שהיא לא תגלה, תמימותה הרבה אינה נותנת לה לראות מבעד לענן הניחוח בו היא שרויה. לפעמים גם הוא רוצה ענן כזה. אבל הוא תמיד חשד שהנסיכה אורי תדע, אם רק תביט לעברו, אם רק מוחה ישתחרר לרגע מההערצה שלה לקורוסאקי, לקוצ'יקי סאן ולטאטסוקי סאן. הוא היה אחר. ביישן יותר, נחבא אל הכלים, ורק מתבלט בחוכמתו הרבה ובכישרון התפירה יוצא הדופן שלו. והיא... היא תמיד משכה תשומת לב. לא בגלל צבע שיערה המיוחד, לא בגלל מראה יוצא הדופן. היא הייתה מעניינת, מרתקת, כל כך מיוחדת. הוא תמיד ראה אותה, אך לא הקדיש לה מחשבה. לפחות לא מחשבה רבה. זה היה לפני שראה מאחורי היא את הנסיכה אורי, ואחרי כן את אוריהימה. כיצד יכלה נערה, אחת מהגוש הזה שעלה איתו כיתה משנה לשנה, ושאת קיומה כמו שכח זמן כה רב לתפוס מקום כל כך גדול בכזו פתאומיות? מה גרם לשינוי? מה גרם לו להפוך אותה למיוחדת כל כך בעיניו, מה שינה את יחסו? הנסיכה אורי.זו שהתחבאה מאחורי היא. מה גרם לו להבחין בה פתאום? הוא מנסה להתעמק בשאלה הזו, אך אינו מצליח. זה לא קרה ברגע מסוים, אבל הוא חושב שזה התחיל כשהתאמנו להציל את קוצ'יקי סאן. כל התקופה בסול סוסאיטי הייתה דאגה לשלומה. הוא הגן עליה, אבל הנסיכה אורי הייתה זו שנלחמה לצידו. זה מה שגרם לו להסתכל בה. האומץ. הנסיכה אורי, ולא ההיא שמשכה ליבם של האחרים. הוא נזכר באיש פלוגה 11, ובדאגתה לחיילים הפצועים. הדאגה שלה לכולם, אפילו לאלו שהיו האויב, אפילו למי שרק לפני רגע רצה להורגה. זו הייתה אוריהימה האמיתית. לא היא ולא הנסיכה אורי. הוא לא רצה שתראה את הקרב העקוב מדם, לא רצה להרוס את התמימות הנפלאה הזו, שאך נגלתה לפניו. או זה מה שהוא אמר לעצמו. הוא לא רצה שתראה אותו נלחם, נוקם, שופך דם, צמא לנקמה על סבו. הוא לא רצה שתראה מה שהיא לא רוצה לראות, הוא רצה שדעתה עליו תישאר חיובית. הוא פרש את החליפה לפניו. היא הייתה נאה כל כך, תפורה היטב, עבודה מעולה אפילו בשביל פרפקציוניסט כמוהו. אבל הוא קיפל אותה והכניס אותה לקופסא. עוד מתנה שלעולם לא תגיע לבעליה המיועדים. אוריהימה לעולם לא תלבש אותה. כי הוא עודנו מפחד מדי, לגלות לה. כי הוא יודע שיידחה. כי הוא מתבייש כי הוא לא כמוה.
שם: גשם פאנדום: בארור דמויות: אישידה, אוריהימה שיפ: אישיאורי חדצדדי מצידו של אישיבישי ג'אנר: אנגסט. אני לא מסוגלת לכתוב משהו אחר חוץ מהומור ואנגסט בפיקצרים. ספוילר: מהפרקים של אישידה נגד המפקד ההוא עם האוזן המתפרקת (XD) גשם. זה תמיד ככה כשיורד גשם. הוא יושב בבית, מנסה לעשות משהו שיסיח את דעתו מהגשם השוטף. הוא כבר מזמן מודע לכך שהוא פשוט לא מצליח לתפור כמו שצריך כשיורד גשם, זה כאילו הטיפות הן שמן שניגר על ידיו וגורם להן להחליק את המחט ולהרוס את העבודה העדינה, שעליה טרח כה רבות. אבל הוא ממשיך לנסות, פורם את אותו התפר שוב ושוב, מנסה טכניקות שונות. אבל אפילו את תפר המסרק הפשוט ביותר אינו מצליח לבצע כיאות, המחט מחליקה, הבד מתקמט, כיצור חי ובלתי מאולף, סורר. התפר יוצא עקום ומעוות. הוא פורם את התפר, מנסה שוב, הפעם דווקא הצליח, אך המחט הארורה הסתבכה מאחור, והיא תקועה בבד. הוא שונא גשם, מוחו מסרב לעבד כראוי כשבחוץ קר ואפרורי, כאילו האפרוריות חודרת למוחו, משתקת אותו, גורמת לי לחשוב רק על דברים רעים. התפירה אינה עולה יפה, והבד כבר נראה מדובלל וקמוט, כמו אותם בדי אימונים ישנים ששימשו לו בילדותו לניסיונותיו הקטנים, שהיו הופכים עד מהרה לערב רב של חוטים במגוון צבעים, ממלאים את הבד החדגוני בצבע. הוא שונא את הגשם. הוא נדמה כשוטף את הצבעים מהעולם, גורם לו להיראות אפור, קר. הוא מניח את הבד חזרה בתיבה שבה הוא מחזיק את ה"פרויקטים" הקטנים שלו. כול כולם עבודות גמורות שאין להן שימוש, ועבודות גמורות למחצה, חלקן יועדו לשימוש וחלקן ירקבו בתיבה, ולא יגיעו ליעדן. כה רבות הן העבודות מסוג זה. כל הדברים שהכין בשבילה, שהוא לעולם לא יעזור אומץ לתת לה. הוא מביט בבגדי הקוונשי המקופלים כל כך יפה בתיבה, ובשכמייה החצי גמורה שנמצאת לידם. הוא פונה להביט שנית בידיו, העטויות בזוג כפפות מיוחדות, שאין שניות להן. הוא זוכר מה קרה כשהסיר אותן, את העוצמה שזרמה בעורקיו, את חיציו המפלחים את הבאנקאי לשניים, את המפקד הארור, רוצחו של סבו היקר, הנמלט על נפשו. עודו זוכר את החולשה הנוראה שאחזה בו לאחר הקרב ההוא, את התחושה שסופו הולך וקרב, את אותה קהות חושים איומה, את רגליו שנראו כבדות כעשויות עופרת מוצקת וטהורה. עודו זוכר את הטיפוס המייגע באותן המדרגות, דוחק בעצמו לעלות רק עוד מדרגה אחת, ואחריה מדרגה שנייה ושלישית, תמיד רק עוד אחת. הוא זוכר את זה כל כך טוב, אבל הכול מתערפל ברגע שהוא מנסה לחזור לרגע מסוים, ואינו יודע מדוע. הרגע נמחק ונעלם, כאילו ההתרחשות הייתה כה איומה שמוחו לא זכרה מההלם. זה מתאים לו, הוא כזה. שקט, ביישן, לא הטיפוס של הגיבור. הוא רצה להציל אנשים, כי לא יכול לעמוד בחוסר מעש. לא- הוא לא יכול היה לראות את המפלצות האיומות ההן בלי שירצה להילחם נגדן. היו אומרים לו שזו עבודתם של השיניגאמים, לא שלו, אבל לא תמיד הגיעו השיניגאמים בזמן, והוא לא יכול היה להפקיר אדם או רוח לגורל כה נוראי. הגשם ממשיך לשטוף את העולם מצבעיו, ורק צבע אחד נראה עומד באומץ בשטף. כתום. כתום, שנראה כמעט חום- אך עדיין בער. השיער שלה. היא עדיין בוערת, הגשם לא יכול לכבות אותה, לא אותה. היא תמימה כל כך, חמודה כל כך- נסיכה שקיבלה לידה מתנה נדירה... נסיכה מיוחדת, חזקה. לא אותן יצורים פאסיביים וחסרי אונים המככבים באגדות, לא. לא היא. היא לא תשב בצד ותיתן לאחרים להילחם, היא תעמוד על זכותה להצטרף. הוא רואה רק את השיער שלה, כשהיא מטיילת לה ברחוב ליד ביתו, מלווה את טאטסוקי חזרה לביתה, אבל המראה בלבד מספיק לו. הוא נאלץ להסתפק בו זמן רב. הוא לוקח בד נקי, חדש. צבעו ירוק, ירוק כמו של עלה בקיץ,הוא בוחר חוטים בזהירות, כדי שיתאימו בצורה מושלמת לגוון הבד, משקיע בעבודת מופת. הפעם המחט לא נשמטת, התפר חוזר למקומו, והבד נשאר במקמו, ממושמע ומאולף, ולא מרקד ומתקפל. הוא עובד במרץ, שוכח מהגשם השוטף, שוכח מהזמן. כשהוא מסיים כבר חשוך בחוץ, ואינו מבין כיצד זה הצליח לעבוד בחשכה. אך הוא מרוצה מאוד מהתוצאה של עמלו. זו חליפת לחימה פשוטה. הקאמה בגוון העלים, עם תפר עדין שממסגר את המכפלת בצורה נוחה. החלק העליון פשוט גם הוא,אבל החגורה שצבעה כעין הספיר היא הפרויקט הגדול, רקומה בששת הפרחים שלה, בפרחים של הנסיכה אורי. אוריהימה. היא. הנסיכה אורי. כל כך הרבה כינויים בדה לה בלבו, כינויים שמעולם לא עלו על בדל שפתיו. תמימה, חמודה וטיפשית, מקסימה כמו חתלתול מתוק, המיילל בחיבה כלפי העוברים ושבים, מבקש ליטוף. זו הייתה היא. הנסיכה אורי הייתה הצעירה הנאמנה ואמיצה, יפת המראה. הנסיכה אורי הייתה זו שתציל חבריה בכול מחיר. הוא משתמש בשמה האמיתי לעיתים כה נדירות, כי הוא מפחד שתדע. הוא יודע שהיא לא תגלה, תמימותה הרבה אינה נותנת לה לראות מבעד לענן הניחוח בו היא שרויה. לפעמים גם הוא רוצה ענן כזה. אבל הוא תמיד חשד שהנסיכה אורי תדע, אם רק תביט לעברו, אם רק מוחה ישתחרר לרגע מההערצה שלה לקורוסאקי, לקוצ'יקי סאן ולטאטסוקי סאן. הוא היה אחר. ביישן יותר, נחבא אל הכלים, ורק מתבלט בחוכמתו הרבה ובכישרון התפירה יוצא הדופן שלו. והיא... היא תמיד משכה תשומת לב. לא בגלל צבע שיערה המיוחד, לא בגלל מראה יוצא הדופן. היא הייתה מעניינת, מרתקת, כל כך מיוחדת. הוא תמיד ראה אותה, אך לא הקדיש לה מחשבה. לפחות לא מחשבה רבה. זה היה לפני שראה מאחורי היא את הנסיכה אורי, ואחרי כן את אוריהימה. כיצד יכלה נערה, אחת מהגוש הזה שעלה איתו כיתה משנה לשנה, ושאת קיומה כמו שכח זמן כה רב לתפוס מקום כל כך גדול בכזו פתאומיות? מה גרם לשינוי? מה גרם לו להפוך אותה למיוחדת כל כך בעיניו, מה שינה את יחסו? הנסיכה אורי.זו שהתחבאה מאחורי היא. מה גרם לו להבחין בה פתאום? הוא מנסה להתעמק בשאלה הזו, אך אינו מצליח. זה לא קרה ברגע מסוים, אבל הוא חושב שזה התחיל כשהתאמנו להציל את קוצ'יקי סאן. כל התקופה בסול סוסאיטי הייתה דאגה לשלומה. הוא הגן עליה, אבל הנסיכה אורי הייתה זו שנלחמה לצידו. זה מה שגרם לו להסתכל בה. האומץ. הנסיכה אורי, ולא ההיא שמשכה ליבם של האחרים. הוא נזכר באיש פלוגה 11, ובדאגתה לחיילים הפצועים. הדאגה שלה לכולם, אפילו לאלו שהיו האויב, אפילו למי שרק לפני רגע רצה להורגה. זו הייתה אוריהימה האמיתית. לא היא ולא הנסיכה אורי. הוא לא רצה שתראה את הקרב העקוב מדם, לא רצה להרוס את התמימות הנפלאה הזו, שאך נגלתה לפניו. או זה מה שהוא אמר לעצמו. הוא לא רצה שתראה אותו נלחם, נוקם, שופך דם, צמא לנקמה על סבו. הוא לא רצה שתראה מה שהיא לא רוצה לראות, הוא רצה שדעתה עליו תישאר חיובית. הוא פרש את החליפה לפניו. היא הייתה נאה כל כך, תפורה היטב, עבודה מעולה אפילו בשביל פרפקציוניסט כמוהו. אבל הוא קיפל אותה והכניס אותה לקופסא. עוד מתנה שלעולם לא תגיע לבעליה המיועדים. אוריהימה לעולם לא תלבש אותה. כי הוא עודנו מפחד מדי, לגלות לה. כי הוא יודע שיידחה. כי הוא מתבייש כי הוא לא כמוה.
