../images/Emo15.gif Let It Go
אוקיי עוברים עליי ימים מטורפים בהחלט! אין לי זמן כמעט לנשום ולכתוב פרקים
תהנו וזה ---------------------- מאירועי הפרק הקודם [פרק 18]: אחד הרופאים בא ואומר לדייב להמשיך לדבר עם ג'יימס. כריס מביא לרוקסי טאקי והם משחקים. ג'יימס מתעורר ואומר לדייב שהוא סלח לו, מוציאים את דייב מהחדר והוא הולך להגיד את זה למאט. הקעקוע של רוקסי כואב לה והיא מתעלפת מזה. פרק 19: -נקודת המבט של כריס- "רוקסי?" צעקתי והרמתי לה את הרגליים. "רוקסי?" צעקתי שוב והיא התעוררה. "משהו לא בסדר... אני יכולה להרגיש את זה." היא אמרה. "הכל בסדר עכשיו. בואי." אמרתי לה ועזרתי לה לקום. הרמתי אותה למיטה. "תנוחי קצת. אני אקרא לאחד הרופאים." "לא, בבקשה לא. הם יחשבו שאני לקחתי תרופות או משהו. הם יעבירו אותי מחלקה. אל תגיד להם, בבקשה." "אני לא אגיד להם בתנאי שאת תנוחי ותשתפי איתם פעולה." "כן ולא." "מה?" "אני מוכנה לנוח אבל לא לשתף פעולה." "אז אני הולך להגיד להם." "אתה לא." "רוצה לנסות אותי?" שאלתי. "לא, לא. עזוב. אני אשתף איתם פעולה." "יופי." אמרתי וחייכתי. נשארתי איתה עוד כמה שעות וראיתי אותה ישנה. היא כ"כ יפה. -נקודת המבט של ג'יימס- ראיתי דמויות גדולות ומטושטשות מתקרבות אליי. כמעט צמודות לפנים שלי. "תעזבו אותי!" צעקתי. אך מסתבר שבעצם לחשתי. "ג'יימס? הכל בסדר. תנוח. אנחנו נעשה לך כמה בדיקות." מישהי אמרה. "מה? לא. לכו!" צעקתי. "אין ברירה." הרגשתי מנומנם שוב. נראה לי שהם הזריקו לי משהו. -יום אחרי- "היי ג'יימס" אחת האחיות אמרה. "מה שלומך היום?" היא שאלה. "מי את? מאיפה את מכירה אותי? מאיפה אני מכיר אותך?" "אני קייטי. אני טיפלתי בך בזמן האחרון." "אה. ולמה טיפלת בי?" "כי היית בקומה." "אה ו.." "אין זמן לדיבורים. יש לנו יום ארוך עם הרבה בדיקות היום. תביא לי את היד שלך." היא אמרה וקירבתי את היד שלי אליה. הסתכלתי על הקיר לשניה והיא תקעה בי מחט. חשבתי שאני הולך למות מכאבים. "איה!" צעקתי. "מצטערת על זה." ניסיתי לשבת ולא הצלחתי. כאילו כל הגוף היה משותק. "יקח כמה זמן עד שתוכל לחזור לתפקוד מלא. יש קצת נזק לשרירים." "מתי אני אוכל לראות אנשים?" שאלתי. "מחר." "אוקיי." אמרתי והיא הוציאה לי את המחט מהיד. "אבל אולי תוכל היום בערב לראות את אבא שלך ואת סבתא שלך." "הם בסדר?" "כן. הם מאוד התגעגעו אליך. עוד כמה דקות בן יגיע לפה, הוא יעשה לך את שאר הבדיקות." היא אמרה ויצאה מהחדר. -נקודת המבט של אבא של ג'יימס- קייטי התקרבה. "היי. הממ... עדיף שתשב." "מה? למה? מה קרה?" "קודם תשב." היא אמרה וישבתי, והיא ישבה לידי. "אתמול דייב היה אצל ג'יימס. אני לא יודעת מה קרה שם אבל ג'יימס .. הוא.. הממ... התעורר." היא אמרה. "אני לא מאמין! הבן שלי התעורר! סוף סוף! הוא בסדר? מתי אני יכול לראות אותו?" "השרירים שלו חלשים. ייקח לו 3 חודשים פלוס מינוס לחזור לתיפקוד מלא. הוא כרגע לא ממש יכול לקום מהמיטה" "אוקיי." "אני מאמינה שהיום בערב או מחר בבוקר כבר תוכל לראות אותו." היא אמרה "תודה קייטי! תודה!" אמרתי והיא הלכה. התקשרתי לסבתא של ג'יימס וסיפרתי לה.
אוקיי עוברים עליי ימים מטורפים בהחלט! אין לי זמן כמעט לנשום ולכתוב פרקים
תהנו וזה ---------------------- מאירועי הפרק הקודם [פרק 18]: אחד הרופאים בא ואומר לדייב להמשיך לדבר עם ג'יימס. כריס מביא לרוקסי טאקי והם משחקים. ג'יימס מתעורר ואומר לדייב שהוא סלח לו, מוציאים את דייב מהחדר והוא הולך להגיד את זה למאט. הקעקוע של רוקסי כואב לה והיא מתעלפת מזה. פרק 19: -נקודת המבט של כריס- "רוקסי?" צעקתי והרמתי לה את הרגליים. "רוקסי?" צעקתי שוב והיא התעוררה. "משהו לא בסדר... אני יכולה להרגיש את זה." היא אמרה. "הכל בסדר עכשיו. בואי." אמרתי לה ועזרתי לה לקום. הרמתי אותה למיטה. "תנוחי קצת. אני אקרא לאחד הרופאים." "לא, בבקשה לא. הם יחשבו שאני לקחתי תרופות או משהו. הם יעבירו אותי מחלקה. אל תגיד להם, בבקשה." "אני לא אגיד להם בתנאי שאת תנוחי ותשתפי איתם פעולה." "כן ולא." "מה?" "אני מוכנה לנוח אבל לא לשתף פעולה." "אז אני הולך להגיד להם." "אתה לא." "רוצה לנסות אותי?" שאלתי. "לא, לא. עזוב. אני אשתף איתם פעולה." "יופי." אמרתי וחייכתי. נשארתי איתה עוד כמה שעות וראיתי אותה ישנה. היא כ"כ יפה. -נקודת המבט של ג'יימס- ראיתי דמויות גדולות ומטושטשות מתקרבות אליי. כמעט צמודות לפנים שלי. "תעזבו אותי!" צעקתי. אך מסתבר שבעצם לחשתי. "ג'יימס? הכל בסדר. תנוח. אנחנו נעשה לך כמה בדיקות." מישהי אמרה. "מה? לא. לכו!" צעקתי. "אין ברירה." הרגשתי מנומנם שוב. נראה לי שהם הזריקו לי משהו. -יום אחרי- "היי ג'יימס" אחת האחיות אמרה. "מה שלומך היום?" היא שאלה. "מי את? מאיפה את מכירה אותי? מאיפה אני מכיר אותך?" "אני קייטי. אני טיפלתי בך בזמן האחרון." "אה. ולמה טיפלת בי?" "כי היית בקומה." "אה ו.." "אין זמן לדיבורים. יש לנו יום ארוך עם הרבה בדיקות היום. תביא לי את היד שלך." היא אמרה וקירבתי את היד שלי אליה. הסתכלתי על הקיר לשניה והיא תקעה בי מחט. חשבתי שאני הולך למות מכאבים. "איה!" צעקתי. "מצטערת על זה." ניסיתי לשבת ולא הצלחתי. כאילו כל הגוף היה משותק. "יקח כמה זמן עד שתוכל לחזור לתפקוד מלא. יש קצת נזק לשרירים." "מתי אני אוכל לראות אנשים?" שאלתי. "מחר." "אוקיי." אמרתי והיא הוציאה לי את המחט מהיד. "אבל אולי תוכל היום בערב לראות את אבא שלך ואת סבתא שלך." "הם בסדר?" "כן. הם מאוד התגעגעו אליך. עוד כמה דקות בן יגיע לפה, הוא יעשה לך את שאר הבדיקות." היא אמרה ויצאה מהחדר. -נקודת המבט של אבא של ג'יימס- קייטי התקרבה. "היי. הממ... עדיף שתשב." "מה? למה? מה קרה?" "קודם תשב." היא אמרה וישבתי, והיא ישבה לידי. "אתמול דייב היה אצל ג'יימס. אני לא יודעת מה קרה שם אבל ג'יימס .. הוא.. הממ... התעורר." היא אמרה. "אני לא מאמין! הבן שלי התעורר! סוף סוף! הוא בסדר? מתי אני יכול לראות אותו?" "השרירים שלו חלשים. ייקח לו 3 חודשים פלוס מינוס לחזור לתיפקוד מלא. הוא כרגע לא ממש יכול לקום מהמיטה" "אוקיי." "אני מאמינה שהיום בערב או מחר בבוקר כבר תוכל לראות אותו." היא אמרה "תודה קייטי! תודה!" אמרתי והיא הלכה. התקשרתי לסבתא של ג'יימס וסיפרתי לה.
