וקצת יותר מורחב
ראש ממשלת ישראל ורמטכ"ל לשעבר. נולד בקבוצת משמר-השרון ב-1942. התגייס לצה"ל ב-1959. התחיל את שירותו הצבאי בשריון. במלחמת ששת הימים לחם כמפקד צוות סיור. במלחמת יום-הכיפורים פיקד על גדוד טנקים בחזית הדרומית בסיני. במאי 1972 פיקד על הפעולה לחילוץ הנוסעים ממטוס "סבנה" שנחטף על-ידי אנשי ספטמבר השחור ונחת בשדה התעופה לוד והיה אחד מעשרת הלוחמים שניגשו למטוס בסרבלים לבנים במסווה של צוות טכנאים. ביוני 1976 היה ממתכנני מבצע אנטבה, שבמהלכו חולצו נוסעי מטוס אייר פרנס, שנחטף על ידי מחבלים ואולץ לנחות בשדה התעופה אנטבה שבאוגנדה. בינואר 1982 הועלה ברק לדרגת אלוף ומונה לראש אגף המטכ"ל. במבצע שלום-הגליל שימש כסגן מפקד הכוח העל-אוגדתי שפעל בבקעת הלבנון. באפריל 1983 נתמנה לראש אגף מודיעין, בינואר 1986 לאלוף פיקוד מרכז, במאי 1987 לסגן רמטכ"ל וב-1991 לרמטכ"ל. במהלך שירותו הצבאי זכה אהוד ברק במספר העיטורים הגבוה ביותר בצה"ל: עיטור המופת וארבעה צל"שים נוספים על אומץ לב והצטיינות בקרב. ב-1968 קיבל תואר ראשון בפיסיקה ומתמטיקה מהאוניברסיטה העברית, וב-1987 תואר שני בניתוח מערכות מאוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה שבארה"ב. נחשב לבעל ידע רחב בנושאים רבים. כרמטכ"ל יודע ברק ע"י רה"מ יצחק רבין על שיחות אוסלו, אך לא נטל בהן חלק והיה ביקורתי לגבי תוצאותיהן. לאחר החתימה על הסכם הצהרת העקרונות עם הפלסטינאים בספטמבר 1993, עסק ביישום ההסדרים הביטחוניים של ההסכם ובפיתוח הפריסה מחדש של הצבא באזורי עזה ויריחו שהועברו לידי הפלסטינאים. לפני פרישתו מצה"ל פגש ברק פעמיים את הרמטכ"ל הסורי בוואשינגטון, במסגרת השיחות הדו-צדדיות בין ישראל לסוריה. פרש מצה"ל ב-1 בינואר, 1995. מעורבותו של ברק ושל קצינים בכירים אחרים בתהליך המדיני זכתה לביקורת רבה מצד האופוזיציה. תשובתו של ברק לביקורת הזאת הייתה: "לצה"ל אין ולא יכולה להיות עמדה מהותית בתחום ההליך המדיני, אבל חובתו להבהיר לדרג המדיני את המשמעויות הביטחוניות של כל החלטה אפשרית". לאחר פרישתו מצה"ל נסע לארה"ב לתקופת צינון, שם טען במאמר ב"וואשינגטון טיימס" שיש להמשיך לצעוד "במשעול הצר" של הגיון ישר לקראת השלום - משעול שהוא בין "השמאל הקיצוני, המתעלם מן המציאות העוינת שבה אנו חיים", לבין הימין הקיצוני "המנצל חרדות ופחד להקפאת תהליך השלום". ביולי, 1995, זמן קצר לפני שמונה לשר הפנים בממשלתו של יצחק רבין, הואשם בכתבה ב"ידיעות אחרונות" שבעת אסון צאלים ב´, שבו נכח, נטש את השטח לפני שפונו החיילים הפצועים, ושאח"כ נתן גרסאות סותרות על מהלך האירועים ודרג האחריות. את ההאשמות דחה בתקיפות. ב-9 ביולי 1997, חודש לאחר ששר המשפטים צחי הנגבי טען בדיון בכנסת ש"אהוד ברח", דחתה מבקרת המדינה את כל ההאשמות המשפטיות נגדו בגין פרשה זאת. בהצבעה על הסכם טאבה ("אוסלו ב´") בממשלה נמנע ברק בגלל הסתייגויות טכניות. לאחר רצח רבין, מונה לשר החוץ בממשלת שמעון פרס. נבחר לכנסת ה-14 (1996) מטעם מפלגת העבודה לאחר שבבחירות המקדימות הועמד במקום השלישי ברשימה. בעקבות כישלונו של שמעון פרס להיבחר בבחירות לראש הממשלה, הודיע ברק שיתמודד על ראשות מפלגת העבודה וכמועמדה לראשות הממשלה. ב-4 ביוני 1997 זכה בהתמודדות לתפקיד מול חברי הכנסת יוסי ביילין, שלמה בן-עמי ואפרים סנה, לאחר שזכה ב-50.33% מקולות הבוחרים בבחירות מקדימות בין חברי המפלגה. לאחר היבחרו לתפקיד הודיע שאינו מעוניין להצטרף לממשלה בראשותו של בנימין נתניהו. בספטמבר 1997 ביקש סליחה בשם מפלגת העבודה מבני עדות המזרח על הטעויות שנעשו בעבר בתהליך קליטתם בארץ. במרס 1998 הותקף על-ידי מתנגדיו הפוליטיים בעקבות אמירה שלו בראיון טלוויזיוני ש"אם הייתי פלסטינאי בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הטרור" למרות שהבהיר שלדעתו "פעולות ארגוני הטרור הפלסטיני, הפוגעות בנשים וילדים הן חמורות, נבזיות ושפלות". בבחירות לכנסת ה-15 ולראשות הממשלה, שנערכו ב-17 במאי 1999, זכה ב-56.08% מקולות הבוחרים בהתמודדות מול בנימין נתניהו, כשעמד בראש רשימת "ישראל אחת" שהורכבה ממפלגת העבודה, גשר ומימד. ב-6 ביולי 1999 הקים קואליציה שהחברות בה, בנוסף לישראל אחת, היו ש"ס, מרצ, מפלגת המרכז, ישראל בעלייה והמפד"ל. מיד עם היכנסו לתפקיד רה"מ הבטיח ברק שתוך שנה יוציא את צה"ל מלבנון, ואמנם, ב-24 במאי 2000 יצא צה"ל מדרום לבנון. ניסיונותיו של ברק להגיע להסדרי קבע עם סוריה ועם הפלסטינאים הגיעו למבוי סתום, למרות נכונותו לוויתורים מרחיקי לכת. במו"מ עם הסורים היה מוכן לנסיגה ישראלית לגבול הבינלאומי, אך לא לגבול ה-4 ביוני 1967 שעל פיו היו הסורים יושבים על שפת הכינרת. במו"מ עם הפלסטינאים הסכים להכיר במדינה פלסטינית ולדבר על עתיד ירושלים וחלוקת הריבונות בה, אך לא היה מוכן להכיר בריבונות פלסטינית על הר-הבית או ב"זכות השיבה" של הפליטים הפלסטיניאים לתחום מדינת ישראל. במהלך כהונתו כראש ממשלה התעוררה נגד ברק בקורת במסגרת מפלגתו ובשמאל על כך שלא פעל מספיק בכדי לשנות את סדר היום הכלכלי והחברתי בישראל, למרות השיפור הניכר במצב הכלכלה בישראל מאז נבחר כראש ממשלה, ובקרב הציבור החילוני על כך שנסוג מהתנגדותו התקיפה לאפשר את אי-גיוסם של רוב תלמידי הישיבות לשירות צבאי. במסגרת חקירת המשטרה על העמותות שפעלו לקראת בחירות 1999 לבחירתו של ברק, לא נחקר רה"מ. על רקע שיחות קמפ-דייוויד, שנשיא ארה"ב ביל קלינטון יזם בין ברק לבין ערפאת ביולי 2000, ונכונותו של ברק לפשרות מרחיקות לכת, פרשו ש"ס, המפד"ל וישראל בעלייה מהממשלה ומהקואליציה, וזאת לאחר שמרצ פרשה מהממשלה שבועיים לפני כן על רקע חילוקי דעות עם ש"ס. בעקבות כישלון שיחות קמפ דייוויד, התמשכות המהומות בשטחים, שפרצו בסוף ספטמבר והיווצרות רוב בכנסת להפלת הממשלה, הודיע ברק ב-5 בדצמבר על הסכמתו לבחירות מוקדמות וב-10 הכריז על התפטרותו מראשות הממשלה, בכדי לאפשר בחירות לראשות הממשלה בלבד. באותו יום כינס את מרכז מפלגת העבודה בכדי שתבחר בו שנית כמועמדה לראשות הממשלה. בכדי לאפשר לבנימין נתניהו להתמודד, למרות שאינו חבר כנסת, הסכים לתיקון בחוק יסוד: הממשלה.
