גן/מטפלת/פעוטון/אמא או אבא

[פרלמנים]

../images/Emo151.gifגן/מטפלת/פעוטון/אמא או אבא../images/Emo35.gif../images/Emo192.gif

זו החלטה קשה ומורכבת... את רוצה או צריכה לחזור לעבודה אבל הפצפון בן 3 חודשים ורק התחלתם את שלב הדניס... ברור שאתם חוששים מההתמודדות של המטפלות עם הנעליים, הרי בקושי אתם הספקתם להתרגל, לא? מה בוחרים שיהיה טוב להורים ולילד? האם מטפלת צמודה, או פעוטון עם מספר ילדים קטן ואינטימי? אולי סבתא או אחד ההורים? כל אחת מאיתנו עשתה החלטה שונה, ממניעים שונים וברך שונה-בבקשה בואו נשתף! לטובת החדשים שביננו, ולטובת העתיד נפתח בזאת שרשור שמטרתו שיתוף מידע בנושא הכנסת ילדי הק"פ למסגרות חינוכיות-מה בחרתם ולמה? מה החוויות שלכם-לטוב ולרע? איך התמודד הצוות המטפל עם הדניס? האם בחרתם להשאר בבית עם התינוק-ולמה? השרשור ייכנס בסיומו ל"שאלות הנפוצות" אז אני מבקשת לענות לגופו של עניין, עד כמה שאפשר, במסגרת הנושא שהוכתב. תודה לכולם

ג'סיקה

 

[פרלמנים]

הבחירה שלנו-אבא או אמא נשארים עם דניאל../images/Emo41.gif

דניאל היה בן חודשיים כשעברנו לשלב הנעליים, הייתי בחופשת לידה והתחלנו לחשוב על חזרה לעבודה. (כבר לחצו עלי לחזור חודש אחרי הלידה). אסף בדיוק סיים את לימודיו בבר אילן וחיפש עבודה. אחרי התלבטויות, החלטנו שאנחנו מעדיפים להשאיר את דניאל בבית-לא רק בגלל הדניס בראון אלא כי שנינו מאמינים ששנתו הראשונה של הילד צריכה להיות מבוקרת, מוגנת, מפנקת וגדושה במשפחתיות. לשמחתי, אסף מצא עבודה במשמרות וכשאני חזרתי לעבוד, דניאל היה בן 4 חודשים ושילבנו בצורה מוצלחת בין אבא לאמא. אני לא יכולה להגיד שזה היה קל-אסף עבד מאוד קשה (גם לילות) וחזר הביתה לשמור על דניאל כשאני עבדתי במשרה מלאה (כמובן ככל שהוא גדל היה יותר צורך להעסיק אותו, לטייל ולשחק) ואני בעבודה, שאבתי כל 3 שעות חלב כדי לשמור על ההנקה, וחזרתי הבייתה בגעגועים עצומים...

בסופו של דבר, דניאל היה איתנו בבית עד גיל שנה וחודש, כל רגע היה רווח נקי בשבילו (וכמובן בשבילנו, מקווה מאוד שנוכל להרשות לעצמנו גם בילדים הבאים

)... זהו, הדניס ירד בגיל 9 חודשים לשעות הלילה בלבד אז בגן הנוכחי בכלל לא מכירים את סיפור הק"פ... ליל מנוחה, ג'סיקה

 

[אירנה ק]

מאישקה שלי שומרת בבית אל סבתא "שלא תעשה

שטויות"

. אני חזרתי לעבודה בדיוק בספטמבר לפני שנה. היתה לי חופשת לידה " של גננות" בחודשי החופש הגדול ( כולל המלחמה). לא העזתי לשים אותה עם הנעליים בשום מקום אחר, פשוט מכירה את התחום קרוב מידיי

. ואצלי בגן זה לא לעיניין. חשבתי לרשום אותה לגן השנה אבל היא התחילה ללכת רק לפני כחודש וגם עדיין לא ברור אם לא מחכה לא עוד ניתוח כי העקב לא ירדה לגמרה. ב 11 לדצמבר יש לנו ביקורת אצל דר. אידלמן הוא היה מחכה לזה שהיא תלך עצמאית שזה יכול להוריד לה את העקב. אז בינתיים מאיה ממשיכה " לשמור אל סבתא" שלה ( או שלא

).

 

[גן עדן היחידה]

אצלנו עם תמיר

השארנו קודם כל אצל הסבתא וכך גם את מאור אבל אם היה לי דניס בראון, הייתי עושה אותה החלטה...

 

[נת נות]

../images/Emo130.gifאנחנו הלכנו על המטפלת....

אני (בניגוד לרוב הנשים בעולם, כנראה...) לא יכולתי להעלות על דעתי להישאר בבית עוד יום אחד אחרי תום חופשת הלידה... התלבטנו בין פעוטון למטפלת, לא מעט בגלל העלות הכספית, אני חייבת לציין, והחלטנו שלמרות הכל תומר עדיין קטן מדי מכדי שתשומת הלב שמגיעה לו תתחלק על עוד כמה ילדים.... נכון שהנעליים היו שיקול קטן, אבל בסופו של דבר אני חושבת שהיינו עושים את אותה החלטה גם ללא הק"פ, וכמו שכבר אמרתי, הם היו רק שיקול קטן.... ודרך אגב, אנחנו מאוד מרוצים מהמטפלת, ותומר נורא שמח לראות אותה בכל פעם מחדש...

 

[ליבי א]

גם אנחנו העסקנו מטפלת

למרות החששות נוגה נשארה עם מטפלת מגיל 4 חודשים ואני מצאתי מטפלת מכירה את הטיפול של הקלאב פוט נוגה עברה לדניס בראון בגיל 5 חודשים והמטפלת הצליחה לטפל בא ממש יפה לנו לא היתה ברירה היינו חייבים לצאת לעבודה ואני לא רציתי את אחת הסבתות בביתי כל יום כי לדעתנו זה גורם רק לאי נעימויות ולוויכוחים ולמרות העלות הכספית הגבוהה וכך היה עד שנוגה הגיעה לגיל שנה ותשעה חודשים והיא נכנסה לפעוטון ואני שמחה שכך עשיתי כי העדפתי שנוגה תטופל באופן אישי ואני לא מצטערת על כך אפילו לרגע כי גם אצלינו נוגה מאוד שמחה לראות את המטפלת כל יום.

 

[אורנית של לים לם]

נטע נכנס

בגיל שלושה חודשים לבית התינוקות. אני ביקשתי שלא יורידו לו את הנעלים במשך היום אלא אם כן זה הכרחי. הסברתי למטפלות מה הם הדברים שאליהם צריך לשים לב אם יש צורך להוריד אותן - ולנעול בחזרה, וזהו. אני לא זוכרת שהיו עם זה בעיות מיוחדות. אורנית

 

[חדוה7]

מטפלת לנועה

גם אנחנו לא ידענו מה לעשות עם נועה אבל בעצת דודה החלטנו להביא את המטפלת לבית ולנועה יש מטפלת צמודה שמגיעה לביתנו אז כך יש יתרונות וחסרונות לכל דבר אבל בימים גשומים נועה לא יוצאת מהבית לגן אני בבוקר לא לחוצה לארגן אותה ולשנינו הבוקר פשוט נהדר כיף לקום לאט החסרונות היא עולה לנו הרבה אנחנו בכל זאת זוג צעיר בתחילת דרכו

 

[פרלמנים]

חדוה יש לי שאלה

בגלל שדניאל ונועה בערך באותו גיל, מסקרן אותי מה אתם עושים לטובת אינטראקציה ומפגשים עם ילדים אחרים או פעילויות נוספות? אחד השיקולים שלנו להכניס לגן היה שדניאל ממש נהנה מחברה של ילדים ומפעילויות בחצר, בגן השעשועים ועם ילדים נוספים (כדור, יצירה וכו) המטפלת נותנת מענה מעולה בתחומים רבים אבל איך ממסתדרים עם שאר התחומים? ג'סיקה

 

[חדוה7]

תשובה

נועה הולכת עם המטפלת לחוג שחיה יש שם מפגש לקטנים אנחנו הינו בלווי התפתחות שזה פעילויות של הורים עם ילדים אנחנו משפחה מאוד גדולה ונועה נפגשת אחרי צהרים עם הילדים

 

[אנגלה3]

אצלנו החלטנו ששחר נשאר בבית עם אמא../images/Emo13.gif

לא היה לי לרגע ספק שכששחר יוולד, אני מוותרת על העסק שבניתי (הייתי זכיינית של שריונית חוסם ומכרתי את העסק), מוותרת על העבודה ונשארת בבית לפחות בשנה הראשונה כדי לטפל בו בעצמי. כל העניין של הק"פ בזמן ההריון פשוט נתן לי להבין שאין טיפול טוב יותר מהטיפול של אמא ובעלי נתן לזה גיבוי ותמיכה ואכן כך המצב - נשארתי בבית לטפל בפושטק הקטן

(שסופשסופ נרדם..). יש לי הצעות עבודה מאוד מעניינות, והמצב שלנו לא מזהיר - אבל סדרי העדיפויות שלי השתנו - קודם כל הבית שלי, הילדים שלי, בעלי ואח"כ העולם כולו. העבודה לא בורחת...היא מחכה לי - זה בטוח

.

 

[sigis7]

בלי כל קשר לק"פ

תמיד השארנו את הילדים בבית ב-3(!) השנים הראשונות עם מטפלת/ אמא/ אבא. כמו שכתבה חדוה הבוקר היה נראה אחרת כשהיתי צריכה לרוץ לעבודה ולא היה צורך להוציא את הקטן/ קטנה מן הבית, ובמיוחד בחורפים הירושלמים. אנחנו חושבים ומאמינים שעשינו רק טוב לילדים בצעד הזה, אבל באמת שכל אחד חושב ע"ז בצורה שונה, לכל אחד יש את השיקולים שלו כמו בכל נושא.

 

[shwartchz]

אנחנו נשארנו עם יותם בשנה הראשונה בבית

חצי אמא שלו וחצי אבא שלו

 

[מטיסת שבלולים]

אז ככה

לפני שאושרי נולד היה לי ברור שאני נשארת איתו שנה בבית, ללא כל קשר לק"פ. אחרי שגילינו ת'ק"פ זה היה יותר ברור מתמיד. יש לציין שהיינו הורים היסטריים גם ללא קשר לק"פ ולא רצינו שהבועה של אושרי תתנפץ... עם יד על הלב, אני חושבת שאם לא הייתי מתכננת להישאר הק"פ היה משאיר אותי. למרות שבאופן רציונלי זה לא צריך להיות כך. נשארתי איתו יותר משנתיים. גם עם דרור גיל שנה וחצי הוא מינימום. אני צריכה ילדים הולכים ומדברים כדי ל"העביר" אותם הלאה. דרור יותר משוחררת וחברותית מאושרי (כשמה), אבל אני לא יודעת מה יהיה עד אז.

 

[תחיצ]

אני לא אשה של .../images/Emo82.gif

כשבני הבכור נולד נשארתי איתו חצי שנה בבית, כי לא היתה לי עבודה, עד שטיפסתי על הקירות, ומצאתי עבודה שלא כסתה לי את עלות המטפלת, רק בשביל להיות קצת עם אנשים מבוגרים ולהתעסק במשהו יותר מאשר עבודות בית. כשזיו נולדה, גם לא הרגשתי שאני יכולה להשאר יותר מדי בבית. כשהיא היתה בת שלשה חודשים שמנו אותה במעון המ-ק-ס-י-ם שיש אצלנו בישוב, המטפלות הן ממש אימהות טובות, חלקן אפילו סבתות, וזה היה ממש סיפור אהבה ממבט ראשון. עד היום - המטפלת שטפלה בה כשהיא היתה תנוקת ממש מאוהבת בה. עם שלם - התחלקנו בחופשת לידה חצי וחצי, אני חזרתי לעבודה אחרי 6 שבועות, וזה היה תענוג. גם לי, גם לנועם וגם לשלם. נוצרה בינהם חברות שלא נוצרת בד"כ לאבות עם תנוקות קטנים. נועם לקח אותו לטיפת חלב, האכיל אותו, טייל איתו, עשה חיים! ואני לא הרגשתי ש"הפקרתי" את הילדון. מה גם - שכאבא, ואבא הכי טוב שיש, באמת חשבתי שחבל לגזול ממנו את החוויה. בטח כשאין בעיה עם האכלה. עם מלאכי - תכננתי להנות ולכייף. הק"פ קצת תקע את הבילויים. נשארתי בבית רק 4 חודשים (אילוצים כלכליים...), וחזרתי בהתחלה לחצי שבוע, אבל מהר מאד זה עבר. מלאכי הלך למעון, עם הנעלים והדניס, המטפלות קבלו הנחיות לא לגעת ולא להוריד, אלא במקרי חירום (שלא קרו אף פעם). לי אין סבלנות רבה לילדים, והייתי יוצאת מדעתי להיות יום שלם עם ילדים קטנים (או גדולים) ולהעסיק אותם. זה יכול להיות נחמד לכמה ימים, אולי לחודש, אבל יותר מזה....

צריך לאשפז אותי. בגדול, אני לא מצטערת על הבחירות, אם כי פה ושם יכולתי אולי קצת יותר להשקיע בזה. אני מאמינה גדולה במשפט שאומר "שאמא מאושרת ושלווה - עושה ילדים מאושרים ושלווים". ועבודות הבית לא עושות אותי מאושרת. אז לא.