../images/Emo153.gifהארץ מבעד לסדק
ברחוב הבשן מול משרד הפנים. יצא לי לריב עם שוטר, על איך ברחוב חונים. ברחוב הבשן מול משרד הפנים, החלקתי, ככה סתם לחריץ, אל דלת מימדים. לא היו היהובים או הבזקים, רק תחושה מוזרה, שנבעה מבפנים. כאשר הסתובבתי ,לשוטר רב המעשים, גיליתי לחרדתי, כי במרכז גופו, חור שחור ובתוכו דברים נעים. קול שוטר תקיף, ביקש ממני לשם לב למעשים, את הדו"ח לשלם, לפני שהעיריה תיפעל באמצעים לא נעימים. אחרי שהלך חזר לי הצבע לפנים, בהלה התישבה בראשי, לא הבנתי, איך קרו הדברים. התחתלי לצעוד לכל הכיוונים, אולי אוכל למצוא תשובות, אם אשאל את האנשים. בבהלה קפאתי, לא היו לי מילים, הבטתי מסביב, וכל האנשים נושאים חורים! לפתע חריקה, רעש צמיגים, בום, טראח, נוראי, רצתי לראות אם היו נפגעים. אך איזה פלא! דברים מוזרים, שניים צועקים, קללות לאויר, מילים בנות מילים! ומסביב אנשים תופסים את המילים, ומכניסים לחור בפנים! וככול שההמולה גדלה והטונים עולים, יותר ויותר מילים חריפות. כך מצתברים אנשים לקטוף מילים. וכל המולה גדולה ורעש אדירים, עד שהניידות הגיעו, ברעש וצילצולים. כך רצתי מהמקום, (בני-ארורים) לנוח תחת גגון בנין, לתת מנוחה, לשחרר נימים. מזיות העין, בעודי מישר בגדים, ראיתי בצד מזרון - ישב עלי איש ללא חור, וחיוך על הפנים. אליו בהיסוס נגשתי, צעדים חרישים, ואט אט שאלתי אותו, למה רבים? למה אוספים מילים? למה חורים? הסיפור ארוך, יותר משלושה משפטים, אך אנסה להסביר את שאמר, ברעיונות פשוטים: מעשים נתעבים יוצרים חללים. ...חללים גדולים, אנשים מורכבים. והכי חשוב - לא לסמוך על אנשים שאומרים פרפרים, אל בחזה יש להם חורים שחורים! מבועת ונימהר, רצתי לכיוון משרד הפנים, לפנית רחוב קטנה, אל סדק צר, אל דלת מימדים. פקחתי עיינים, מולי שוטר במדים, רושם לי דו"ח, על איך ברחוב חונים.
ברחוב הבשן מול משרד הפנים. יצא לי לריב עם שוטר, על איך ברחוב חונים. ברחוב הבשן מול משרד הפנים, החלקתי, ככה סתם לחריץ, אל דלת מימדים. לא היו היהובים או הבזקים, רק תחושה מוזרה, שנבעה מבפנים. כאשר הסתובבתי ,לשוטר רב המעשים, גיליתי לחרדתי, כי במרכז גופו, חור שחור ובתוכו דברים נעים. קול שוטר תקיף, ביקש ממני לשם לב למעשים, את הדו"ח לשלם, לפני שהעיריה תיפעל באמצעים לא נעימים. אחרי שהלך חזר לי הצבע לפנים, בהלה התישבה בראשי, לא הבנתי, איך קרו הדברים. התחתלי לצעוד לכל הכיוונים, אולי אוכל למצוא תשובות, אם אשאל את האנשים. בבהלה קפאתי, לא היו לי מילים, הבטתי מסביב, וכל האנשים נושאים חורים! לפתע חריקה, רעש צמיגים, בום, טראח, נוראי, רצתי לראות אם היו נפגעים. אך איזה פלא! דברים מוזרים, שניים צועקים, קללות לאויר, מילים בנות מילים! ומסביב אנשים תופסים את המילים, ומכניסים לחור בפנים! וככול שההמולה גדלה והטונים עולים, יותר ויותר מילים חריפות. כך מצתברים אנשים לקטוף מילים. וכל המולה גדולה ורעש אדירים, עד שהניידות הגיעו, ברעש וצילצולים. כך רצתי מהמקום, (בני-ארורים) לנוח תחת גגון בנין, לתת מנוחה, לשחרר נימים. מזיות העין, בעודי מישר בגדים, ראיתי בצד מזרון - ישב עלי איש ללא חור, וחיוך על הפנים. אליו בהיסוס נגשתי, צעדים חרישים, ואט אט שאלתי אותו, למה רבים? למה אוספים מילים? למה חורים? הסיפור ארוך, יותר משלושה משפטים, אך אנסה להסביר את שאמר, ברעיונות פשוטים: מעשים נתעבים יוצרים חללים. ...חללים גדולים, אנשים מורכבים. והכי חשוב - לא לסמוך על אנשים שאומרים פרפרים, אל בחזה יש להם חורים שחורים! מבועת ונימהר, רצתי לכיוון משרד הפנים, לפנית רחוב קטנה, אל סדק צר, אל דלת מימדים. פקחתי עיינים, מולי שוטר במדים, רושם לי דו"ח, על איך ברחוב חונים.
