../images/Emo158.gif מעמד הר סיני שלי
כבר כמה ימים לפני החג, נכנסתי לדיכאון. נזכרתי בימי " סיר הבשר אשר במצרים", או בימים שהבית הזה ידע אושר. שגרו בבית אבא ואמא אוהבים ושלושה ילדים. ובשבתות וחגים הגחעו משפחה וחברים לספוג מחמימות הבית, ליהנות ממאכליה של אמא. אני את חג שבועות אהבתי במיוחד. את העוגת גבינה המפורסמת של אמא, וה"בייגלה גבינה עם שמנת, ולגדולים גם ורניקס. ואת הפרי, החדש, שתמיד קנו לכבוד חג הביכורים, ואת אמא שחוזרת מהשוק ומספרת שצריך לקחת משכנתא לקנות פירות לפני שבועות. שלשום עשיתי תנועה לא נכונה והגב נתפס לי בדיוק בפציעה הישנה שלי. מה שעוד העצים את העצב שלי.... לפני החג, התכוונתי לנסות, ביחד עם אמא, לשחזר את מתכון ה"בייגלה" שלה.וקניתי את המצרכים. הייתי צריכה להיות מרוצה, כי בשבועות שעבר אמא היתה מאושפזת במצב לא טוב ולא תקשרה איתנו...וחשבתי שיש לי הרבה סיבות לברך עליהם ובראש וראשונה אמא והתאוששותה המדהימה. גם כעסים משפחתיים, העיבו על שמי חיי, וענני ספק בעקבות מריבה עם אהובי גרמו לסערת רגשות.ואז, כשאני מנסה בבוקר לאסוף את עצמי ולהתחיל להכין את החג, הגיע לבדוק את אמא הרופא האחראי ביחידה לטיפולי בית, ובסופה, הוא החמיא לטיפולי המסור באמא וציין שאין סיבה להחזיר את אמא לטיפול היחידה. מעיין הדמעות נפרץ ולבה בוערת התפרצה מתוכי. המטפלת הנפלאה של אמא, הכינה לנו ארוחה, ואני חשתי איך אני נשאבת למעמקי תהום העצב, לחור שחור... ואז... התחילו ידידים טובים שלי להתקשר ולעודד ולהגיד שאני לא לבד, וחברתה של אמא שלחה לי פשטידת חג, וחברתי שגם היא מטפלת באמא, הגיעה והביאה לנו עוגת גבינה מעשה ידיה וחיבקה אותנו בחום, והזמינה אותנו לבוא אליהם מחר, בחג ( אותה חברה שרצינו להיות אצלה בסדר) וחברתי הטובה הגיעה וכהרגלה הצליחה לגרום לי לראות את הדברים באור אחר ולצחוק על הדברים שהכעיסו אותי. ואהובי שהתקשר ומעל הכל אמא שחיבקה אותי. ואני, לפתע הבנתי שאמא א' על שלל נפלאותיה אבדה, כמתכוניה, בתהום האלצהיימר אבל, יש לי את אמא ב', חולת האלצהיימר שהיא נהדרת לא פחות, ושהיא עדיין מודל לחיקוי בעיניי ומושא הערצתי. וכשלקחתי על עצמי את הטיפול בה, זה כלל גם ימים שחורים. וכן, אמא ואני נשארנו לבד ואני יכולה או להמשיך לרטון ולהכנס למרה שחורה או לבחור להיות מאושרת. אז בחרתי בתקווה, בחיוך, באושר. והבנתי, מה שאהובי מנסה לומר לי כבר זמן רב, שאני עושה למען אמא הכי טוב והרבה שאפשר... וגם אם היום לא קילחתי אותה לחג בגלל הגב, זה בסדר גמור. וכשהיום שקע אל העבר, לקחתי אותה להדליק נרות חג, ואמא בירכה איתי על הנרות וחשתי כל כך מבורכת.והמטבח הדומם נמלא חיים, של צלחות וסכום, וגם קולות שירה של אמא ושלי... וכשאמא הלכה לישון ביליתי לי בנעימים מול המרקע. אחרי שחיממתי את הגב ומרחתי משחה.ומחר, ככל הנראה, נלך לחברתי ונרגיש כמי שהגיעו למשפחה. ואני יודעת ששוב הייתי הערב במעמד הר סיני, וקיבלתי על עצמי את התורה, ובה עשרת הדיברות, וביניהם את " כבד את אביך ואת אימך...", בחרתי לטפל באמא הכי טוב שאפשר. חג שמח לכולם.
כבר כמה ימים לפני החג, נכנסתי לדיכאון. נזכרתי בימי " סיר הבשר אשר במצרים", או בימים שהבית הזה ידע אושר. שגרו בבית אבא ואמא אוהבים ושלושה ילדים. ובשבתות וחגים הגחעו משפחה וחברים לספוג מחמימות הבית, ליהנות ממאכליה של אמא. אני את חג שבועות אהבתי במיוחד. את העוגת גבינה המפורסמת של אמא, וה"בייגלה גבינה עם שמנת, ולגדולים גם ורניקס. ואת הפרי, החדש, שתמיד קנו לכבוד חג הביכורים, ואת אמא שחוזרת מהשוק ומספרת שצריך לקחת משכנתא לקנות פירות לפני שבועות. שלשום עשיתי תנועה לא נכונה והגב נתפס לי בדיוק בפציעה הישנה שלי. מה שעוד העצים את העצב שלי.... לפני החג, התכוונתי לנסות, ביחד עם אמא, לשחזר את מתכון ה"בייגלה" שלה.וקניתי את המצרכים. הייתי צריכה להיות מרוצה, כי בשבועות שעבר אמא היתה מאושפזת במצב לא טוב ולא תקשרה איתנו...וחשבתי שיש לי הרבה סיבות לברך עליהם ובראש וראשונה אמא והתאוששותה המדהימה. גם כעסים משפחתיים, העיבו על שמי חיי, וענני ספק בעקבות מריבה עם אהובי גרמו לסערת רגשות.ואז, כשאני מנסה בבוקר לאסוף את עצמי ולהתחיל להכין את החג, הגיע לבדוק את אמא הרופא האחראי ביחידה לטיפולי בית, ובסופה, הוא החמיא לטיפולי המסור באמא וציין שאין סיבה להחזיר את אמא לטיפול היחידה. מעיין הדמעות נפרץ ולבה בוערת התפרצה מתוכי. המטפלת הנפלאה של אמא, הכינה לנו ארוחה, ואני חשתי איך אני נשאבת למעמקי תהום העצב, לחור שחור... ואז... התחילו ידידים טובים שלי להתקשר ולעודד ולהגיד שאני לא לבד, וחברתה של אמא שלחה לי פשטידת חג, וחברתי שגם היא מטפלת באמא, הגיעה והביאה לנו עוגת גבינה מעשה ידיה וחיבקה אותנו בחום, והזמינה אותנו לבוא אליהם מחר, בחג ( אותה חברה שרצינו להיות אצלה בסדר) וחברתי הטובה הגיעה וכהרגלה הצליחה לגרום לי לראות את הדברים באור אחר ולצחוק על הדברים שהכעיסו אותי. ואהובי שהתקשר ומעל הכל אמא שחיבקה אותי. ואני, לפתע הבנתי שאמא א' על שלל נפלאותיה אבדה, כמתכוניה, בתהום האלצהיימר אבל, יש לי את אמא ב', חולת האלצהיימר שהיא נהדרת לא פחות, ושהיא עדיין מודל לחיקוי בעיניי ומושא הערצתי. וכשלקחתי על עצמי את הטיפול בה, זה כלל גם ימים שחורים. וכן, אמא ואני נשארנו לבד ואני יכולה או להמשיך לרטון ולהכנס למרה שחורה או לבחור להיות מאושרת. אז בחרתי בתקווה, בחיוך, באושר. והבנתי, מה שאהובי מנסה לומר לי כבר זמן רב, שאני עושה למען אמא הכי טוב והרבה שאפשר... וגם אם היום לא קילחתי אותה לחג בגלל הגב, זה בסדר גמור. וכשהיום שקע אל העבר, לקחתי אותה להדליק נרות חג, ואמא בירכה איתי על הנרות וחשתי כל כך מבורכת.והמטבח הדומם נמלא חיים, של צלחות וסכום, וגם קולות שירה של אמא ושלי... וכשאמא הלכה לישון ביליתי לי בנעימים מול המרקע. אחרי שחיממתי את הגב ומרחתי משחה.ומחר, ככל הנראה, נלך לחברתי ונרגיש כמי שהגיעו למשפחה. ואני יודעת ששוב הייתי הערב במעמד הר סיני, וקיבלתי על עצמי את התורה, ובה עשרת הדיברות, וביניהם את " כבד את אביך ואת אימך...", בחרתי לטפל באמא הכי טוב שאפשר. חג שמח לכולם.
