דם תופת דמעות .. ברחובות ת"א

[ה מוזה]

../images/Emo16.gif דם תופת דמעות .. ברחובות ת"א

ומול הדם וכאב הפצועים הכל מתגמד ומול זעקת האם שאיבדה את האוצר היקר ביותר - הכל מתגמד ומול כאב האחות שאיבדה את אחיה לעולמים - הכל מתגמד ומול דם שנספג לו לאספלט הקר - הכל מתגמד ומול דמעות ותפילות הקדיש שיערכו בערב חג - הכל מתגמד ומול הפחד ומול המוות - הכל מתגמד וחברה שאלה ..."משהו שמח יש לך לספר לי "? כן... "אני חיה ונושמת ובמציאות שלנו זו מתנה שצריך לשמוח בה " שולחת מפה .. את כל האיחולים להחלמה מהירה לפצועים ואת דמעותיי ואת צערי העמוק למשפחות ההרוגים

 

[ה מוזה]

וזה השיר שעלה אצלי בלב ..

תגיד לי איך לעצור את הדמעות תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות תגיד לי למה אין אמת רק הזיות אז למה לנסות ולהמשיך עכשיו לבכות לאורך הים אין גלים יש עולם שנשבר לרסיסים על המזח לאורך הים אין גלים יש עולם שנשבר לרסיסים על המזח תגיד לי איך לעצור את הדמעות תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות כשאנשים רצים אל תופת כמו אל ים אני ארוץ אל תוך האש אם יחזרו משם לאורך הים אין גלים יש עולם שנשבר לרסיסים על המזח לאורך הים אין גלים יש עולם שנשבר לרסיסים על המזח תגיד לי איך עם המוות אתה חי מסתיר הדמעות בכל לילה תגיד לי עד מתי האש שקוראת לי לא נמצאת שם באמת וזה שנעלם האם יחזור או כבר מת לאורך הים אין גלים יש עולם שנשבר לרסיסים על המזח לאורך הים אין גלים יש עולם שנשבר לרסיסים על המזח תגיד לי איך לעצור את הדמעות תגיד לי איך...

 

[ה מוזה]

ונדמה שהעצב הפרטי שלי מתערבב

היום עם העצב הכללי ... ונדמה שהדמעות שלי ספוגות בדמעות של העולם .. והעצב האישי שלי .. היום הוא מתעצם למימדים שהלב כבר לא יכול להכיל .. מימדים שהדמעות כבר לא יכולות לשטוף .. ואני בוכה עליך ... ואלבום התמונות פתוח מולי .. ורואה אותך שם בחיוך אחרון .. ודמעה שלי מרטיבה תמונה שלך .. ואני בוכה ..על הדם שנשפך היום ..והדמעות כבר לא מבחינות בין העצב שלי הפרטי .. האובדן שלי ..והאובדן הכללי .. פתחתי רדיו ... ושירי האבל והעצב .. האלו שקורעים את מיתרי הנשמה בוקעים ממנו ... אלוהים אדירים .. איזה עיתוי יש לך ? העצב הפרטי שלי .... על המוות האישי שלי ...היום לא יכול להכיל עוד טיפה של עצב .. ונדמה שכל שיר .. שלחת בשבילי .. ונדמה שהעולם פשוט כיבה את כל הנורות וחושך עוטף את הכל ... ואולי כך עדיף כי בחושך לא רואים את הדמעות אלבום תמונות .. זה מה שנשאר לי ממך והרבה רגעים קסומים ששמורים בלב במקום הכי רגיש ..ומחשבות עוברות .. כואב לי לחשוב שאי שם היום או מחר ..תשב בת של מישהו שהיום בתמימות נסע לו באוטובוס... והיא תשב שם ודמעה תרטיב תמונה באלבום שלה .. העצב שלי ביום הזה .. מתערבב בעצב עמוק וגדול .. של הרבה לבבות שבוכים היום .. ומחר .... תאריך סמלי - היום האחרון שלך עלי אדמות יודע משהו ,אבא...? זה רק תאריך ... כי אצלי בלב מעולם לא הפסקת לחיות כל דמעה שנושרת היא זכרון חי , הדמעות עליך הן לא שקופות .. הן מלאות הכל צבעי הקשת .. הן ספוגות בך .. והיום הם ספוגות בכאב .. של חיים אחרים שנקטפו היום .. תגיד לי איך לעצור את הדמעות תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות סדגש|

 

[ככה או ככה]

אין לנו עולם אחר לחיות...

ובימים כאלה, שהכאב הוא באמת קשה מנשוא, לא צריך לעצור את הדמעות, מותר לתת להן ליפול כמה שרק צריך, לנקות אותנו מבפנים, והעיקר רק להמשיך ולהאמין חזק חזק בכל הכוח שיום אחד קרוב כל זה יגמר, להמשיך ולהאמין שיש עוד דברים טובים באופק, בשבילך, מוזה, עם הכאב הפרטי שלך, ובשביל כל אחד ואחד שכואב היום, בשביל כולנו, וגם אם אין לנו עולם אחר, לנו, רק לנו יש את כוח לשנות את עולם הזה שלנו, הנה תראי מוזה, את יצרת פה במו ידייך עולם קטן וחמים שמחזיק בתוכו קבוצה מקסימה תומכת ואוהבת של אנשים, שלמרות שמכירים אחד את השני בכלל או רק בקושי, מושיטים יד אחד לשני כל יום, מטים אוזן קשבת כשצריך, אומרים מילה טובה, וגם שותקים... בנתיים עם כל הכאב הזה שבלב, נמשיך הלאה ונתפלל שיום אחד נצליח לפוך את העולם כולו לבית חם ואוהב כמו זה. חיבוק חזק לך מוזה, החלמה מהירה ושלמ לפצועים, ותנחומים למשפחות ההרוגים, מנוחתם עדן.

 

[פרח לילה]

אני לא קולטת...

אני.. אני הייתי שם ? עברתי שם שניה לפני עם דותן, צוחקת ועומדת מביטה בחנות צדדית על שמלת כלה ושואלת "מתי אני אהיה בתוכה?". ואז, הנה ואז הפיצוץ? ואני כבר לא שם. אני כבר לא שומעת. אני רחוקה... רק צרחות הכאב והאימה נשמעו עד לביתי... ומיכל ? ואושר ? וליאור ? והילדה הקטנה והמקסימה מיטל ? מה? מה איתם ?... הם היו שם ? הם שמעו ? כי אני כבר לא שומעת...

 

[ה מוזה]

אפשר לקלוט בכלל? כמה החיים שבירים..

רגע אחד..נשימה שאיפה..שמלת כלה.. רגע שני.. אפילה חושך חיים נקטלים בשניה אחת .. איך אפשר לקלוט?? שברירי שניה .. הופכים חיים שלמים לשברים בלתי ניתנים לאיחוי שברירי שניה .. הופכים חיוך לעצב מתמשך בלתי נגמר שברירי שניה .. הופכים שקט לסיוטים בלילה של דמעות צרחות וכאב איך אפשר לקלוט?? ואולי כל מה שצריך לקלוט הוא - החיים שבירים כל כך ...אין רגע שחוזר רגע אחד שחלף לא חוזר כמה חשוב לחיות אותו עד הסוף כמה חשוב להתמקד בטוב ובאהבה ולתת לכל השאר לחלוף ליד

 

[ה מוזה]

יזכור

החול יזכור את הגלים אבל הקצף אין זוכר זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר מזכרונם הוא לעולם לא יימחה לא יימחה הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן נרות הלילה דעכו הידידות, האהבה הנעורים שבאו פתע אל סופם הנעורים שבאו פתע אל סופם... כמוהו גם על חוף ליבם רטט אז משהו חיוור והם רשמו בתוך החול כשהירח העובר העיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה ושחוק רפה הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן נרות הלילה דעכו הידידות, האהבה הנעורים שבאו פתע אל סופם הנעורים שבאו פתע אל סופם... היו שם קונכיות ריקות שנהמו קינה של ים ובית עלמין על הגבעות ושניים שחלפו דומם בין החצב והקברים והשקמה הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן נרות הלילה דעכו הידידות, האהבה הנעורים שבאו פתע אל סופם הנעורים שבאו פתע אל סופם... ובית עלמין על הגבעות ... נוף מרהיב יש לך שם ..כל העמק פרוש למולך העמק שכה אהבת ..השדות הירוקים שמאז ומעולם .. קצת אליהם עם הנץ החמה .. ואהבת בהם כל רגב ושתיל עד רדת החשיכה .. ובפעמים ..שהייתי שם איתך .. ראיתי אותך רוכן לתלולית האדמה .. מרים רגב אחד ,מפורר אותו בעדינות ביד שלך ..נותן לפיסות האדמה הרכות לצנוח חזרה לאמא אדמה .. תמיד חשבתי .. שאתה ממש מדבר לאדמה חש אותה .. זוכרת שדה ירוק .. ובאופק בסוף השורה .. אתה שם עם הידיים על המותן .. מביט בדבר שאהבת מכל - השדות שלך. והאדמה מחבקת אותך אליה ..אבא מחזירה לך באותה אהבה ..באותו החום והשמיים בוכים בערב סוכות .. זה לא דמעות ..זה טיפות של אהבה להשקות את השדות שכה אהבת .. העצב והזכרונות שבי מתערבבים .. וכל שאוכל היום לומר תשמור עלי שם מלמעלה ..תשמור שלא יאונה לי כל רע .. תשמור לי על אהובי נפשי .. כי אנשים רצים פה אל תופת כמו אל ים ..והתופת מכה בגלים של דם ואין בי יותר כוח להכיל כאב ..

 

[ה מוזה]

אמא אדמה

היא תביט אלי טובה וחכמה כמו בבן השב הבייתה מן הדרך תחבק אותי אליה בנשימה חמה אמא אדמה. היא תגיד אתה עייף מן המסע אל תפחד, אני חובשת את פצעייך היא תקח אותי אליה כשאקרא בשמה אמא אדמה אמא אדמה היא תביט אלי טובה וחכמה היא שקטה כל כך וכמו תמיד סולחת תחבק אותי אליה בנשימה חמה אמא אדמה אמא אדמה. אמא אדמה ..ספוגת דם ,דמעות ,מלחמות ,תופת וטרור.. כמה פרחים חבקה אל קרבה .. כמה פצעים חבשה .. כל הדם נספג בה .. כזורם בעורקיה ..נהרות של דם אמא אדמה ..שקטה - כי לא נותרו בה מילות תנחומים .. אמא אדמה ..סולחת - כי אין בה כוחות למלחמות .. ומי יחבוש את הפצעים שלה? ומי יחבוק אותה בחיבוק חם? ואולי... זו היא שכבר עייפה מהמשא . אמא אדמה .. כמה עוד דם תוכלי להכיל בקרבך? אמא אדמה .. כמה פרחים עוד תחבקי בקרבך? אמא אדמה ..עד מתי ?

 

[פרח לילה]

נערה ?

ועוד דמעה ואני שוב בוכה. דאמט למה ?! רק היום חזרתי מקציר, מלאה חששות עם טעם חמוץ מתוק ורק חדשות טובות בפי. ואני מטיילת עם דותן שהשיער הארוך שלו מצחיק אותי כל פעם מחדש, ואנחנו עוברים מול, ממש מול קפה קלמנטינה- הקפה שלי. ואני מחייכת לבעל המקום ושוב יש "בוקר טוב לך איש יקר", ונכנסת ואומרת שלום, ואז חוצה את הכביש וצוחקת כל כך צוחקת עם דותן לצדי, והאנשים ? האנשים ברוטשילד ממהרים , כל כך ממהרים ! ואני מביטה בהם וסורקת איש איש את התנהגתו ומראהו, ואנשים אומרים שיש לי דמיון, ורק מלהסתכל על אדם אני יכולה לספר עליו סיפור. אבל אף אחד לא יודע. אף אחד לא יודע את הזוועה שעומדת להתרחש במקום. ובצידו השני של הכביש נצבת חנות של כלות לבנות, ואני מביטה בהם ורואה את עצמי צועדת שם על השטיח , מתחת לחופה, ואתה לצדי. והופ, דותן תופס בידי ואני מתנתקת מהחלום. הוא מוביל אותי אל מונית שירות, ומזכיר לי, שוב פעם מזכיר לי עד כמה אני ממהרת היום. אז אני בדרך הביתה, עם עוד שלושה אנשים זרים איתי במונית שירות. נערה צעירה, עם עיניים ירוקות, ובחור עם עיניים מלוכנסות, ואישה זקנה, ודותן שליידי, והנהג שכאילו עצומות עיניו, ואני שואלת את עצמי- למי מכולכם, יש סיפור דומה לשלי ? למי ? ואני נפרדת מדותן בחיבוק ענק, ויורדת מהמונית. ואז אני צועדת בסנטר, ורגליי נעצרות מול הטלוזיות בחנות שקם אלקטריק. והזוועה- אוי הזוועה. אז נערה צעירה, איש עם עיניים מלוכסנות, אישה זקנה, מי מכם, מי היה הקורבן הבא? ואני עומדת ככה, מחזיקה במשקוף דלת החנות, מסרבת להאמין, המומה. האם זה יתכן ? האם זה אפשרי ? הרי באותו המקום, ובאותו המצב, יכולתי להיות גם... אני ? לעזאזל אלוהים, תפסיק, תפסיק ובבקשה תפסיק להכריח אותי לומר את המשפט הזה..: יהי זכרם ברוך