../images/Emo16.gif היום , ה - 11 בספטמבר .
אז כן - היום ה - 11 בספטמבר . היום זהו יום השנה הרביעי לאסון מגדלי התאומים בניו-יורק . ב - 11.9.2001 , יום האסון , הייתי ביום כיף בחברה בה עבדתי דאז . זה היה היום כיף היחיד אליו הצטרפתי במסגרת עבודתי בחברה , זאת לאחר שנודע לי 9 ימים קודם-לכן שפוטרתי והחלטתי בכל-זאת לבוא ליום-כיף הזה , שהרי לא תהיה לי הזדמנות נוספת (בעקבות הפיטורין) . במילים אחרות , לא רציתי "לנקום" או משהו כזה - שהרי גם ראיתי באותה תקופה שפשוט נגמרה העבודה ולכן פוטרתי , לא בגלל משהו אחר . יום הכיף היה בכפר הנוער "מאיר שפיה" , לא רחוק מזכרון יעקב (מישהו היה שם / מכיר את המקום ?) . זה התחיל שם בשעה 16:00 (ממש בשעת האסון בארה"ב) . שמעתי אנשים מדברים בפלאפונים לגבי האסון ולא בדיוק הבנתי מה קרה . שמעתי כל-מיני ידיעות . הבנתי שקרה משהו מחריד , אך כלל לא תיארתי לעצמי את מימדי האסון באותן דקות . בערב , כשכל החברה מזגה כוסית לחיים (לקראת ראש השנה) , המנכ"ל ציין את אסון התאומים ("שמחה מהולה בעצב" - שמחת יום-הכיף מלווה בעצב - בטרגדיית האסון) . חבר שלי , שעבדתי איתו במקום העבודה (מקרה הקרואסון - זוכרים?) , נסע לכפר הנוער (לאירוע של החברה) ותוך כדי-נסיעה הוא שמע על האסון . כנראה בגלל זה מצב הרוח שלו היה נפול באותו יום-כיף . (נראה על פניו שהוא כלל לא נהנה מהיום-כיף - אפשר להבין , לאחר ששמע ידיעה מחרידה כזו ברדיו בעת הנסיעה) לאחר מספר ימים/שבועות , כתבתי EMAIL לחבר שלי באנגליה . מסתבר שגם הוא היה באותו יום בדיוק בארה"ב , נסע לחתונה ברכבת . הוא שמע שאנשים ברכבת מדברים על האסון . לילה קודם-לכן צילם את מגדלי התאומים (בפעם האחרונה). הוא תיאר לי אותם שהיו כ"כ זוהרים , נראו ממש יפים ... החלטתי לכתוב כאן הודעה זו שלא במסגרת OFF TOPIC - וזה די ברור מדוע : מדובר כאן בהתמודדות אזרחי ארה"ב בשעת האסון ולאחריו . זה הזמן לשרשר נרות זכרון . כולנו מרכינים היום ראשנו .
אז כן - היום ה - 11 בספטמבר . היום זהו יום השנה הרביעי לאסון מגדלי התאומים בניו-יורק . ב - 11.9.2001 , יום האסון , הייתי ביום כיף בחברה בה עבדתי דאז . זה היה היום כיף היחיד אליו הצטרפתי במסגרת עבודתי בחברה , זאת לאחר שנודע לי 9 ימים קודם-לכן שפוטרתי והחלטתי בכל-זאת לבוא ליום-כיף הזה , שהרי לא תהיה לי הזדמנות נוספת (בעקבות הפיטורין) . במילים אחרות , לא רציתי "לנקום" או משהו כזה - שהרי גם ראיתי באותה תקופה שפשוט נגמרה העבודה ולכן פוטרתי , לא בגלל משהו אחר . יום הכיף היה בכפר הנוער "מאיר שפיה" , לא רחוק מזכרון יעקב (מישהו היה שם / מכיר את המקום ?) . זה התחיל שם בשעה 16:00 (ממש בשעת האסון בארה"ב) . שמעתי אנשים מדברים בפלאפונים לגבי האסון ולא בדיוק הבנתי מה קרה . שמעתי כל-מיני ידיעות . הבנתי שקרה משהו מחריד , אך כלל לא תיארתי לעצמי את מימדי האסון באותן דקות . בערב , כשכל החברה מזגה כוסית לחיים (לקראת ראש השנה) , המנכ"ל ציין את אסון התאומים ("שמחה מהולה בעצב" - שמחת יום-הכיף מלווה בעצב - בטרגדיית האסון) . חבר שלי , שעבדתי איתו במקום העבודה (מקרה הקרואסון - זוכרים?) , נסע לכפר הנוער (לאירוע של החברה) ותוך כדי-נסיעה הוא שמע על האסון . כנראה בגלל זה מצב הרוח שלו היה נפול באותו יום-כיף . (נראה על פניו שהוא כלל לא נהנה מהיום-כיף - אפשר להבין , לאחר ששמע ידיעה מחרידה כזו ברדיו בעת הנסיעה) לאחר מספר ימים/שבועות , כתבתי EMAIL לחבר שלי באנגליה . מסתבר שגם הוא היה באותו יום בדיוק בארה"ב , נסע לחתונה ברכבת . הוא שמע שאנשים ברכבת מדברים על האסון . לילה קודם-לכן צילם את מגדלי התאומים (בפעם האחרונה). הוא תיאר לי אותם שהיו כ"כ זוהרים , נראו ממש יפים ... החלטתי לכתוב כאן הודעה זו שלא במסגרת OFF TOPIC - וזה די ברור מדוע : מדובר כאן בהתמודדות אזרחי ארה"ב בשעת האסון ולאחריו . זה הזמן לשרשר נרות זכרון . כולנו מרכינים היום ראשנו .