../images/Emo16.gifיום הזיכרון לשואה ולגבורה../images/Emo16.gif
אני סתם רוצה לשתף... לא יצא לי לצאת למסע לפולין, למרות שהיה לי חבל, ואני בהחלט רוצה לעשות את זה. אבל כן יצא לי להגיע למחנה ריכוז. וכשאתה עומד שם, מוקף בשקט המצמרר הזה, בעצים הירוקים ובפרחים שצמחו מהאפר של המתים, פתאום מבינים עוד יותר את גודל הזוועה. נושא השואה תמיד היה נושא קרוב לליבי, למרות שקרובי המשפחה שלנו שכן נספו בשואה היו רחוקים מספיק בשביל שלא יספרו לי על זה עד גיל ממש מאוחר. ובכל יום שואה, כמו גם בכל יום זיכרון שאנחנו מציינים בשבוע הבא, אני עומדת זקוף ואומרת לעצמי "את יהודיה" יהודיה גאה, ולא פחות מזה. ואף אחד לא יוכל לקחת את זה ממני, מאיתנו. אנחנו חיים בבית שלנו, במקום שבו השואה כבר לא תוכל לקרות, לא אם לא ניתן לה. ואנחנו מוקפים בכל כך הרבה שרוצים לקחת לנו את הבית, להחזיר אותנו לגולה, למקום הזה שבו כולם שונאים אותנו רק בשל הדת שלנו. כשדרווין פיתח את תורת הגזע, דומני, כי לא לזה הוא התכוון. לא לרצח ההמוני והנתעב הזה, לא לאכזריות הזו ששמורה רק לשטן. ועדיין, הנה, אנחנו במאה ה-21, עולם מתפתח כל כך, ועדיין אין סובלנות. ועדיין אנחנו העם השנוא, במקום העם הנבחר. ועדיין, בכל מקום בעולם יש מי שמאחל למותנו, מי שרוצה לכלות את זרענו. כשהייתי בדכאו, מחנה ריכוז בגרמניה, ולקחו אותנו לכל התאים ולמשרפות, וחשבתי לעצמי איך ייתכן שנברא אדם שמסוגל לעשות את זה. ורק לא מזמן נוכחנו לדעת שיכול גם יכול, אחרי הרצח המזעזע שהיה באיתמר. ואחרי הביקור נכנסו לבית הכנסת הקטן שנבנה באזור, ונשאנו תפילה. לאחר מכן שרנו את שירת התקווה. היינו קבוצה קטנה, אולי 10אנשים, ואפשר היה לשמוע אותנו הרחק מאוד מאיפה שהיינו. כי כולנו עמדנו שם, גאים להיות יהודים, גאים להגיד שאנחנו כאן ולא ניתן לזה לקרות שוב. אנחנו תמיד עוברים מזוועה לזוועה, מעוד חג שבו אנחנו צריכים להעביר מדור לדור את הסיפור על פרעה הצורר המצרי. והיום, אנחנו כבר דור שלישי לניצולי השואה, דור שזכה להיוולד למדינה, שיש לו בית. שתודה לאל וכמעט ואין מלחמות. ואנחנו עומדים מחר בצפירה, 2 דקות של דומיה. ואח"כ, כשנשיר את התקווה, תזכרו שלא משנה כמה זמן עוד יעבור, תמיד יקום הצורר הבא שירצה להשמיד אותנו. וחובתנו לזעוק בקול שאנחנו כאן, והתקווה בת שנות אלפיים. ומדינת ישראל, מי ייתן, ותגיע אף רחוק יותר. נזכור ולא נשכח את ששת המיליונים שנרצחו בשואה. נזכור ולא נשכח. יהי זכרם ברוך
אני סתם רוצה לשתף... לא יצא לי לצאת למסע לפולין, למרות שהיה לי חבל, ואני בהחלט רוצה לעשות את זה. אבל כן יצא לי להגיע למחנה ריכוז. וכשאתה עומד שם, מוקף בשקט המצמרר הזה, בעצים הירוקים ובפרחים שצמחו מהאפר של המתים, פתאום מבינים עוד יותר את גודל הזוועה. נושא השואה תמיד היה נושא קרוב לליבי, למרות שקרובי המשפחה שלנו שכן נספו בשואה היו רחוקים מספיק בשביל שלא יספרו לי על זה עד גיל ממש מאוחר. ובכל יום שואה, כמו גם בכל יום זיכרון שאנחנו מציינים בשבוע הבא, אני עומדת זקוף ואומרת לעצמי "את יהודיה" יהודיה גאה, ולא פחות מזה. ואף אחד לא יוכל לקחת את זה ממני, מאיתנו. אנחנו חיים בבית שלנו, במקום שבו השואה כבר לא תוכל לקרות, לא אם לא ניתן לה. ואנחנו מוקפים בכל כך הרבה שרוצים לקחת לנו את הבית, להחזיר אותנו לגולה, למקום הזה שבו כולם שונאים אותנו רק בשל הדת שלנו. כשדרווין פיתח את תורת הגזע, דומני, כי לא לזה הוא התכוון. לא לרצח ההמוני והנתעב הזה, לא לאכזריות הזו ששמורה רק לשטן. ועדיין, הנה, אנחנו במאה ה-21, עולם מתפתח כל כך, ועדיין אין סובלנות. ועדיין אנחנו העם השנוא, במקום העם הנבחר. ועדיין, בכל מקום בעולם יש מי שמאחל למותנו, מי שרוצה לכלות את זרענו. כשהייתי בדכאו, מחנה ריכוז בגרמניה, ולקחו אותנו לכל התאים ולמשרפות, וחשבתי לעצמי איך ייתכן שנברא אדם שמסוגל לעשות את זה. ורק לא מזמן נוכחנו לדעת שיכול גם יכול, אחרי הרצח המזעזע שהיה באיתמר. ואחרי הביקור נכנסו לבית הכנסת הקטן שנבנה באזור, ונשאנו תפילה. לאחר מכן שרנו את שירת התקווה. היינו קבוצה קטנה, אולי 10אנשים, ואפשר היה לשמוע אותנו הרחק מאוד מאיפה שהיינו. כי כולנו עמדנו שם, גאים להיות יהודים, גאים להגיד שאנחנו כאן ולא ניתן לזה לקרות שוב. אנחנו תמיד עוברים מזוועה לזוועה, מעוד חג שבו אנחנו צריכים להעביר מדור לדור את הסיפור על פרעה הצורר המצרי. והיום, אנחנו כבר דור שלישי לניצולי השואה, דור שזכה להיוולד למדינה, שיש לו בית. שתודה לאל וכמעט ואין מלחמות. ואנחנו עומדים מחר בצפירה, 2 דקות של דומיה. ואח"כ, כשנשיר את התקווה, תזכרו שלא משנה כמה זמן עוד יעבור, תמיד יקום הצורר הבא שירצה להשמיד אותנו. וחובתנו לזעוק בקול שאנחנו כאן, והתקווה בת שנות אלפיים. ומדינת ישראל, מי ייתן, ותגיע אף רחוק יותר. נזכור ולא נשכח את ששת המיליונים שנרצחו בשואה. נזכור ולא נשכח. יהי זכרם ברוך