עם כל הכאב שבדבר, את המתים אי אפשר להחזיר, ולמענם עמדנו דקה דומייה, ואליהם יש המון [מה זה המון? טריליארד!] כבוד. אבל ביום הזה, ספציפית, אני חושבת על גלעד שליט. יותר מבימים האחרים. חושבת על הילד הקטן שמשתגע כבר בשבי, ובטח תוהה מתי ישוב לראות את אימא... ועל האימא, שיושבת מול הטלוויזיה, ועורכת השוואות שקטות בינה לבין עצמה, על מצבה של איזו משפחה גרוע יותר....
