יש בעייתיות גדולה וקשה מאוד
בעצם ההתייחסות האמנותית לטרגדיות ולמימושי-רוע קשים כל-כך. יש טוענים, שבהתייחסות אמנותית כזו יש, בהכרח, משום אסתטיזציה של הסבל והרוע, ובכך ביטוי של זילות. אני זוכר שקראתי, בהקדמה לקובץ שירה גרמנית (ערוך ומתורגם בידי שמעון זנדבנק), כי קשה להשתחרר מהתחושה, שבכתיבת שירה בגרמנית אחרי מלחמת העולם השניה יש משהו בלתי-נסבל; איזה שיר אפשר לכתוב בשפה, שבה המילה 'בוכנוואלד' פירושה עץ-אשוח? את הגישה הזו אפשר להרחיב מעבר לאמנות. קשה לענות על הטענה, שלנוכח דברים מסוימים, אי-אפשר לדבר בכלל, או אף לחיות. לדעתי, אם מקבלים את הזכות לחיים ולהתייחסות, מקבלים גם את הזכות ליצירת אמנות, ואין נושא שאסור לגעת בו באמנות. השאלה היא, כמובן, איך. אני מסכים, שבהדגשת-יתר של וירטואוזיות אמנותית, כאשר עוסקים בעניינים מסוימים, יש משהו דוחה ומקומם, סוג של ערלות-לב וקהות מוסרית. גם אני סולד מ(מה שנראה לי כ)התחכמות לשונית, שבאה על חשבון המוסרי, הרוחני והרגשי. אבל בשיר המדובר של דילן (וגם, אגב, בשיר של שלונסקי שהזכרת) אני לא מוצא התחכמות והתייפייפות "אמנותיסטית" ממין זה. להפך. נאמנות לסכמות תבניתיות, כמו משקל, חרוז וקצב בשיר, אינה באה, בהכרח, במסגרת הפגנת וירטואוזיות, אלא יכולה, דווקא, לשרת גם את הערכי וגם את הריגושי שבו, ולהיות חלק מאמירה בעלת תוכן, מעבר לקישוטים ול"קוסמטיקה אמנותית". כך קורה, לדעתי, ב-WGOOS. אם תמצא, באמת, את הביקורת הזו, יהיה מעניין לקרוא.
