../images/Emo11.gifרואים שלא קראת מה שכתבתי
אז...: ------------------------>>>> מות רבין הפך סמל, כבר מיד לאחר הרצח. אנשים ממלאים "חלל", במשמעות, המשמעות היחידה שיש למותו ,בעייני, היא כמה שנאה קיימת כאן בארץ הזו, כמה ייאוש, אבדון, מטענים. בשבוע שלאחר הרצח התמלאה הכיכר באנשים והמציאו להם שם "ילדי הנרות" שרו שירים שקטים, החזיקו ידיים. העיתון התמלא שירים של גיל ההתבגרות. והעיתונאים ניסו לכתוב מן תמה כזו, בה אין מחנות, דתיים, חילוניים, אשכנזים, ומזרחיים, העיתונאים, ה- TALKSHOWS, ספרו מעשיה של אחדות, למעשה הרצח זעק מקרע ופירוד. כשפרצה מלחמת לבנון הייתי בכתה י', בתלמה ילין, בהפסקה הגדולה, מישהו אמר שתפרוץ מלחמה, ישבתי עם אפרת כץ ואמרתי שאולי זה טוב, כי העם הזה תמיד מתחזק בעתות משבר, ואפרת שהעריצה את ג'ון לנון, מן ילדת פרחים מאוחרת של שנות השמונים, נזעקה ואמרה שהיא לא מאמינה, נדמה לי שאפילו אמרה שזה רעיון פשיסטי, אני לא בטוחה עד כמה בגיל 15 הבנתי פשיזם אני כן זוכרת שהיה ויכוח, גם מרק, שהיה דומה, לדעת אפרת, ללנון, השתתף, וכולנו דיברנו על מלחמה שתהיה. כשפרצה מלחמת לבנון, לאחר כמה ימים, אני זוכרת שפרצתי בבכי בשיעור אנגלית דיברנו על המלחמה, ומישהו אמר שמלחמה מאחדת את העם. אני אמרתי מה שלמדתי, מאפרת כמה ימים קודם שמלחמה זה רע, ואפילו בכיתי. בגיל ההתבגרות רואים דברים בקצוות. כשרבין נרצח הייתה תחושה שכל העם הזה, חוזר לגיל ההתבגרות, ושואל שאלות קיומיות שבלוניות, והרבה בקצוות, פתאום שירים שילדים מתבגרים, מחברים כל הזמן, קיבלו משמעות לאומית. פתאום היה "עם" מסה קריטית. והמציאו תמה, שממשיכה להיכתב, "חייל של שלום", המילים של שיר השלום המגואלות בדם, שיר הרעות, רבין הפך להיות "אבא של כולם", "סבא של כולם", ואמרו ש"יגאל אמיר לא ינצח". פתאום, עכשיו, הבחנתי בשם : "יגאל" - גאולה יגאל אלון - יגאל אמיר,(להבדיל,) אלון - אלון ( אלון 'שלי') שהוא לא שלי, זאת עוד תמה, תמה על חברה אחרונה של חייל שנפל, "האחרונה" אלון מת בלבנון, בשנת 85,בלבנון אחרי שכבר יצאנו משם, והיינו על גבול 55 הק"מ, חטפו שני חיילי גבעתי, נדמה לי, והחיילים עלו לחפש אותם בלבנון, אלון היה בפלס"ר של הנח"ל הוא סחב את המ"ק ולכן הלך ליד המפקד, הם היו מעל הליטאני, ואלון שאהב טבע, אלון הצפר, אלון הילד, אלון שכשירד ברד במעלות שתי שבתות לפני כן, היה חייב לצאת ולהרגיש את הברד ולצעוק תראו כמה לבן, אלון שאהב טבע מספרים שהיה מאושר, בלבנון. ואלון שתמיד לבש מדים מבולגנים, לבש מדי א', ואלון שלא ענד דסקית, ענד אותה באותו יום, ואלון ראה כמו נץ - למרחק שחייבים משקפת, ראה בלי, אז מה זה אם לא עוד תמה של מוות, מוות ידוע מראש, וזה עוד כלום לעומת זה שבשבת לפני כן, אמר לי שהוא יודע שימות, שתהיה מלחמה עם סוריה, ושהוא ימות, כי הוא בפלס"ר, ושהפלס"ר הם תמיד בקו האש. ואני פחדתי עד יום רביעי, שאלון ימות, ואמרתי לאמא שהוא ימות (מהטלפון של סמדר ואמיתי במעלות) ושאני פוחדת, ואמיתי, הבעל של סמדר, אמר שכל החיילים פוחדים למות. ולא לדאוג ואז נרגעתי, ואז ביום למחרת הוא מת. לא בסוריה, בלבנון, מעל הליטאני, עם דסקית ומדי א' אלון שלא היה ממש 'חיל טוב' (ממושמע) הפך גיבור מלחמה, שבועיים לפני השחרור ואני הפכתי מן אלמנה, למרות שלא היינו ממש חברים ואמרתי את זה, לכולם, הם ראו בכך צניעות, והשאירו אותי בתפקיד החברה של הגיבור, אומנם גרנו יחד, וגם לפני כן התנשקנו בחניתה מול הלבנון, בחודש הגיבוש של הגרעין שלי, אלון בא לבקר, וגם בירושלים מעל עמק הבכא מול כנסיית הדמעות, מתחת לשער הרחמים, ואכלנו סחלב חם ליד שער שכם, אבל פחדתי מאלון בחייו ובמותו הפכתי זוגתו, כי בתמה על חייל גיבור צריך אהובה. וגם אם אהבנו, לאחר מותו, נכתבה אהבה חדשה, בלי פחדים, (שוב גיל התבגרות?!) יש הרבה תמות כמו זו. תמות של פיגועים, תמות של ילדים שנקטפו, חיילים שנרצחו, אמהות, כרוניקות.
