זיכרון השואה ואני
בצפירה אני בעיקר מעלה בעיני רוחי את התמונות שנשבעתי לעצמי שאני לא אאבד - תמונות המחנות בהם ביקרתי במסע לפולין עם בית הספר. היינו משלחת ענקית. בשביל שיכבה של 4 כיתות ש-105 איש יצאו ושלושה אוטובוסים זה מכובד. בד"כ התיכון שלי מוציא 2 אוטובוסים. חלק מהדברים שאני רואה זה את המשרפה ממיידנק (שנראת בדיוק כמו תנור לאפיות לחם מהמאפיות), אנדרטת הר האפר הענקית במיידנק שמורכבת מאפר האסירים שנספו במחנה, תאי הגזים - על הירוק שעל הקיר (שאריות הציקלון בי) והשריטות שבבטון. על כמה שהתאים האלה באמת נראים כמו מקלחות, לעזאזל. אני רואה את המשרפות המופצצות של אושוויץ, את פסי הרכבת והפלטפורמה של המיון, את הבית עם הגינה של מפקד המחנה. את הבריכה של הקצינים בתוך אושוויץ 1, את המוצגים ב"מוזיאון" אושוויץ - פיסת הבד שעשוייה משיער אדם, הררי הנעליים, המדים של האסירים, קביים ושלל תומכי רגליים שמותאמים אישית לאדם ושלנאצים באמת שלא היה מה לעשות איתם, חוץ מלקחת אותם פשוט כי הם יכלו. את המזוודות שהביעו אופטימיות כל שהיא בזה שהיה כתוב עליהם את השמות של האנשים ומאיפה באו כדי שיוכלו לקבלם בחזרה. את שולחן הבטון במשרפות עליו הניחו גופות ופתחו אותם כדי להוציא מהם את התכשיטים שהם בלעו לפני השריפה. השלט הלועג של "העבודה משחררת". וטרבלינקה... שלא נותר ממנה דבר מלבד עצים ונוף פסטורלי מדהים ביופיו של יער ירוק ולא מאיים. לעמוד שם ולדעת שכל זה מטעה. האנדרטה בטרבלינקה שמורכבת מאבנים (גדולות) רבות כל כך עד שאי אפשר לספור - אחת לכל קהילה שנספתה כליל בשואה. אם יש באפשרותכם לצאת למסע לפולין - אל תוותרו על זה בעד שום הון שבעולם. זה מסע חשוב ופותח עיניים. מבגר. יותר מכל מה שתלמדו על ההיסטוריה של העם שלכם, תלמדו על עצמכם. השינוי לא יקרה בין לילה ושתנחתו בחזרה בבן גוריון אחרי 10 ימים בפולין, עדיין תהיו אותם אנשים. אבל תנו לזה שבועות, חודשים ואפילו שנים, ותראו שחלק מכם נשאר מאחור, שם בפולין הקרה והמנוכרת. ושמי שחזר ארצה הוא באמת לא אותו בן אדם. השינוי יורגש בפרטים הקטנים ביותר. בתפיסה שלכם של טוב ורע. אני לא חושבת שאפשר לתפוס את המשמעות של רוע לפני שמגיעים למיידנק, מסתכלים על הארובות מרחוק, ומסתכלים לרוע בהתגלמותו בעיניים. לסיום אזכיר חוויה אחרת מהמסע לפולין - אנדרטת הגבורה בוורשה. הטקס בה היה ללא ספק המשמעותי מכולם.
עצוב
