אזכרה שנתיים לירדן
ירדן אהובתי נשמתי שנתיים חלפו מאותו יום ארור, ואת כל כך חסרה כאן בכל חג בכל אירוע בכל בילוי משפחתי, הלב מתרסק מגעגועים אליך. הלחי הרכה, המגע המלטף, החיבוק החם, החיוך שובה הלב והכח האינסופי שלך כל כך חסרים לי. לפני שנתיים ושבוע עוד היה לנו כל כך כיף בטיול המשפחתי, ועכשיו כבר קשה יותר למצוא חפצים שלך מסתובבים בבית. את רוב הדברים שלך סידרנו בארונות, וכבר נדיר למצוא מדבקה תועה או בלון מלא בפלסטלינה או מקלות ארטיק צבעוניים. לכאורה הבית והנפש כבר מקבלים יותר את העובדה הבלתי נתפסת שאת כבר לא איתנו. לכאורה אני כבר לא מחפשת את היד שלך בכל לילה ואת החיבוק שלך בכל בוקר, מי שהכיר אותי רק בחודשים האחרונים, יכול להאמין שאני סתם אמא רגילה לשניים. חברותית וחייכנית ונחמדה לכולם, נדיר שימצאו אותי בוכה או מיואשת. אבל זו רק העמדת פנים מתמשכת. מבפנים הלב מרוסק והידיים ריקות. את נמצאת איתי, בליבי, בכל יום, בכל שעה ובכל נשימה. גם בימים בהם אני שבורה לגמרי, מתקשה לצאת מהמיטה, וגם בימים עמוסים בעבודה, כשבערב אני מגלה בזעזוע שכמעט לא חשבתי עלייך היום. עדיין לא למדתי לחיות בלעדייך, וכנראה שלעולם לא אלמד. הכאב והחסר נכנסו לתלם ניתן לשליטה, אבל הם רק גוברים ומתעצמים בכל יום, כשאני מגלה שכבר הספקתי לשכוח איך בדיוק הגית את המילה אמא, בסיגנון שמיוחד רק לך, אני שוכחת את הנוסח המיוחד של הטקסים שהנהגת בבית, ואת המילים שלך. ורק הצמא למגע שלך לא דוהה לעולם, את כל כך חסרה...