../images/Emo16.gif נפלתי בקרב באשדוד/יהודה עמיחי
תרשו לי לחרוג הפעם ולצרף כאן את שירו הנפלא של יהודה עמיחי, שנכתב על מה שעבר על י. ועל חבריו בתש"ח ועל איך שהוא הרגיש כל השנים בקשר לכך.
נפלתי בקרב באשדוד / יהודה עמיחי
מאז
נפלתי בקרב באשדוד
במלחמת השחרור.
אמי אמרה אז, הוא בן עשרים וארבע,
ועכשיו היא אומרת, הוא בן חמישים וארבע,
ומדליקה נר זיכרון
כמו נרות של יום הולדת
נרות של עוגה לנשיפה וכיבוי.
ומאז אבי מת מרוב כאב וצער
ומאז אחיותיי התחתנו
וקראו לילדיהן בשמי,
ומאז ביתי הוא קברי, וקברי – ביתי.
כי נפלתי בחולות החיוורים
של אשדוד.
ומאז כל הברושים וכל עצי הפרדסים
בין נגבה ובין יד מרדכי
הולכים במצעד אבל איטי,
ומאז כל ילדיי וכל אבותיי
הם יתומים ושכולים
ומאז כל ילדיי וכל אבותיי
הולכים יחדיו שלובי ידיים
בהפגנה נגד המוות.
כי נפלתי במלחמה
בחולות הרכים של אשדוד.
נשאתי את חברי על גבי.
ומאז אני חש את גופו המת תמיד,
כמו רקיע כבד עלי,
ומאז הוא חש את גבי המקומר תחתיו,
כמו קטע מקומר של כדור האדמה.
כי נפלתי בחולות הנוראים של אשדוד, ולא רק הוא.
ומאז אני מפצה את עצמי על מותי
באהבות ובמשתה אפל,
ומאז אני זכרוני לברכה,
ומאז אני לא רוצה שאדוני יקום את דמי.
מאז אני לא רוצה שאמי תבכה עלי
בפניה היפים והמדויקים,
ומאז אני נלחם נגד הכאב,
ומאז אני צועד נגד זיכרונותיי
כאדם נגד הרוח,
ומאז אני מבכה את זיכרונותיי
כאדם את מתו, ומאז אני מכבה את
זיכרונותיי
כאדם את האש,
ומאז אני שקט.
כי נפלתי באשדוד
במלחמת השחרור.
"הרגשות געשו", כך אמרו אז,
"התקוות גאו",
כך אמרו ולא אומרים עוד,
"האומניות פרחו", כך אמרו ספרי ההיסטוריה,
"המדע שגשג", כך אמרו,
"רוח ערב הצנה להם את המצח הלוהט",
כך אמרו אז,
"רוח בוקר בידרה להם את בלוריתם",
כך אמרו,
ומאז הרוחות עושות דברים אחרים,
ומאז המילים אומרות דברים אחרים,
(אל תראוני שאני חי),
כי נפלתי בחולות הרכים והחיוורים
של אשדוד במלחמת השחרור.
יהודה עמיחי
תרשו לי לחרוג הפעם ולצרף כאן את שירו הנפלא של יהודה עמיחי, שנכתב על מה שעבר על י. ועל חבריו בתש"ח ועל איך שהוא הרגיש כל השנים בקשר לכך.
נפלתי בקרב באשדוד / יהודה עמיחי
מאז
נפלתי בקרב באשדוד
במלחמת השחרור.
אמי אמרה אז, הוא בן עשרים וארבע,
ועכשיו היא אומרת, הוא בן חמישים וארבע,
ומדליקה נר זיכרון
כמו נרות של יום הולדת
נרות של עוגה לנשיפה וכיבוי.
ומאז אבי מת מרוב כאב וצער
ומאז אחיותיי התחתנו
וקראו לילדיהן בשמי,
ומאז ביתי הוא קברי, וקברי – ביתי.
כי נפלתי בחולות החיוורים
של אשדוד.
ומאז כל הברושים וכל עצי הפרדסים
בין נגבה ובין יד מרדכי
הולכים במצעד אבל איטי,
ומאז כל ילדיי וכל אבותיי
הם יתומים ושכולים
ומאז כל ילדיי וכל אבותיי
הולכים יחדיו שלובי ידיים
בהפגנה נגד המוות.
כי נפלתי במלחמה
בחולות הרכים של אשדוד.
נשאתי את חברי על גבי.
ומאז אני חש את גופו המת תמיד,
כמו רקיע כבד עלי,
ומאז הוא חש את גבי המקומר תחתיו,
כמו קטע מקומר של כדור האדמה.
כי נפלתי בחולות הנוראים של אשדוד, ולא רק הוא.
ומאז אני מפצה את עצמי על מותי
באהבות ובמשתה אפל,
ומאז אני זכרוני לברכה,
ומאז אני לא רוצה שאדוני יקום את דמי.
מאז אני לא רוצה שאמי תבכה עלי
בפניה היפים והמדויקים,
ומאז אני נלחם נגד הכאב,
ומאז אני צועד נגד זיכרונותיי
כאדם נגד הרוח,
ומאז אני מבכה את זיכרונותיי
כאדם את מתו, ומאז אני מכבה את
זיכרונותיי
כאדם את האש,
ומאז אני שקט.
כי נפלתי באשדוד
במלחמת השחרור.
"הרגשות געשו", כך אמרו אז,
"התקוות גאו",
כך אמרו ולא אומרים עוד,
"האומניות פרחו", כך אמרו ספרי ההיסטוריה,
"המדע שגשג", כך אמרו,
"רוח ערב הצנה להם את המצח הלוהט",
כך אמרו אז,
"רוח בוקר בידרה להם את בלוריתם",
כך אמרו,
ומאז הרוחות עושות דברים אחרים,
ומאז המילים אומרות דברים אחרים,
(אל תראוני שאני חי),
כי נפלתי בחולות הרכים והחיוורים
של אשדוד במלחמת השחרור.
יהודה עמיחי