ערב יום השואה

[להבה ירוקה]

../images/Emo16.gif ערב יום השואה

קמתי משנת צהריים, וזכרתי בדיוק מה חלמתי. חלמתי על סבתא שלי. חלום מעורבב בדמעות. חלמתי שרבתי עם אחי (מה שקרוב מאד למציאות) והלכתי לבכות בבית סבתא. סבי וסבתי כבר אינם בחיים. אבל בחלום, סבתא התעוררה לחיים, ונפטרה ממש לא מזמן שוב (חוקים של חלום...), ואני נכנסתי אל חדר השינה שלהם, ועל המיטה, עם הסדינים הירוקים (סדינים שבאמת היו להם פעם) היה מפוזר עיתון 'מעריב' (מה, הם קוראים מעריב? לא ידיעות? תהיתי בחלום). הזזתי את העיתון, הרחתי את הריח של סבתא שלי (והמדהים הוא, שבאמת הרחתי. והריח היה של סבתא שלי - מפעם), והתחלתי לבכות. לבכות על כך שהיא מתה. שאיבדתי אותה. התעוררתי מטלפון של חברה, וישר סיפרתי לה. לא דיברנו על משמעויות. מבחינתי זה היה חלום טוב. משחרר. בכיתי בו. הרחתי בו. חשתי והרגשתי. למה אני מספרת את זה תחת הכותרת של 'יום השואה'? האמת, אני לא יודעת. רציתי לכתוב משהו על השואה, והיחס שלי (אני דור שלישי), ופתאום - זה מה שיצא. החלום. האובדן האישי שלי.

 

[BellA עלמה]

../images/Emo16.gif

 

[s h i r k u s h]

מוכר כל כך...

לא קשור לכותרת של ההודעה שלך גם, אבל אחרי שסבתא שלי נפטרה וחלמתי עליה הרבה קמתי והרגשתי שאני מריחה את הריח שלה...

 

[להבה ירוקה]

זה עושה טוב, לא?

להיזכר בריח המוכר.

 

[s h i r k u s h]

האמת שזה פתח את הפצעים על מותה

כל פעם כשחלמתי על זה... איכשהו נדמה שהדחקתי את עניין מותה, וקלטתי את זה רק בלוויה.

 

[להבה ירוקה]

כן. אין ספק.

אתמול בלילה צפיתי בסרט 'הפסנתרן', ואח"כ התקשיתי לישון, והדמעות על סבתא הגיעו כמו כלום. כל עניין השואה - פותח את הפצעים שלי. אבל אני מרגישה שאין פחד בדמעות שלי. אני לא מפחדת היום לבכות על סבתא - זה כמו להיזכר בה. זה לא כמו. זה ממש להיזכר. אז זה עצב מהול בעונג.

 

[BellA עלמה]

זהו יום שבו אני נזכרת בסבי (ז'ל)

עצוב לי שלא סיפר יותר לנכדים מה היה כדי שאנחנו נוכל להעביר הלאה אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה את אור היום הסתירו שמי העננה זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא ומצעדינו עוד ירעים אנחנו פה מארץ התמר עד ירכתי כפורים אנחנו פה במכאובות ויסורים ובאשר טיפת דמנו שם נגרה הלאינוב עוד עוז רוחנו בגבורה עמוד השחר על יומנו אור יהל עם הצורר יחלוף תמולנו כמו צל אך אם חלילה יאחר לבוא האור כמו סיסמא יהא השיר מדור לדור בכתב הדם והעופרת הוא נכתב הוא לא שירת ציפור הדרור והמרחב כי בין קירות נופלים שרוהו כל העם יחדיו שרוהו ונגאנים בידם על כן אל נא תאמר דרכי האחרונה... שיר הפרטיזנים מילים: הירש גליק לחן: לא ידוע גירסה עברית: אברהם שלונסקי

 

[להבה ירוקה]

סבי וסבתי סיפרו לי המון פעמים

כשהייתי קטנה, היה לי צורך עצום לשמוע על השואה, על המחנות, על הסבל. ולצערי, באמת היו להם סיפורי סבל כאלה. אבל אח"כ סבא שלי נהיה גיבור

הוא הוביל קבוצות של יהודים באירופה לאניות

 

[BellA עלמה]

אני יודעת בערך מה הם עברו

איך עלו לארץ לא מספיק

 

[BellA עלמה]

לפני שנה הורי היו בגרמניה(ט)

והיו בוילה ונזה .שאלתי איך היא מסוגלת להיות גם. אחרי שראיתי עכשיו סרט על זה אני פשוט המומה\ מזועזעת. איך הם (המפלצות) ישבו שם בקור רוח דיברו על הפיתרון הסופי. אני כן רוצה להיות בפולניה מרגישה שזה משהו שחייבת לעצמי כאחת שלא חונכה בארץ אבל הקו שלי עובר שם. רגלי לא ידרכו במקום הארור הזה וילה ונזה. אמא סיפרה לי שהמנהל המקום הוא נכד של קצין אס אס ושהיום הגרמנים מתביישים מההסטוריה שלהם.

 

[להבה ירוקה]

ראיתי את הסרט הזה. מצמרר.

כן, הרבה גרמנים מתביישים בכתם הזה. וגם הרבה שלא - כאלה שההסטוריה מעוררת בהם אנטגוניזם כ"כ גדול שהם מתמודדים בעזרת התקפה. התקפת היהודים, הציונים ותגבור השנאה.

 

[BellA עלמה]

שאלה קצת ט

האם אתם מאמינים שצריך לשנוא כל דבר גרמני? למשל האם תקנו רכב תוצר גרמניה או משהו לבית (מכשירי חשמל) תוצר גרמני. האם תסכימו לטייל בגרמניה? אני מכירה מישהו שעשה חרם טוטאלי על כל דבר שהוא גרמני(ממוצרי חשמל ועד שוקולד). האם אתם מאמינים שצריך לעשות הפרדה בין הגרמניה והגרמנים של אז והיום?

 

[liza26]

בעיני זה קצת תמוה-עניין החרם

האחיין שלי הוא ביתר"יסט מושבע וכל הזמן מטיף לי בנושא אבל אני לא מבינה מה הקשר בין השואה לבין להחרים את גרמניה של היום הרי יש יהודים שחזרו לחיות בגרמניה ולי בבית יש מוצרי חשמל גרמניים. אני לא מבינה את החרם הזה.

 

[BellA עלמה]

אני דווקה כן

מבינה אפילו שזה קצת דראסטי \קיצוני

 

[להבה ירוקה]

מצטרפת לדעתך , ליזוש

אני לא חושבת שלהתמודד עם כאב על העבר, צריך להיות בעזרת העצמת הנזק בהווה. אמא שלי מקיימת את החרם הזה. אני חושבת שזה ממשיך לקיים בתוכה כעס ולתחזק אותו.

 

[ניאו30]

../images/Emo16.gif

להבה,תודה על הנקודה האישית שלך,תמיד חשוב לשמוע את זה...כי רק הצירוף של כל המוני הסיפורים האישיים הופך את השואה למה שהיא. אני גם דור שלישי לניצולי שואה.כל ארבעת הסבים והסבתות שלי כבר לא בחיים עלו לארץ בשנים שלפני השואה.אף פעם לא דיברתי/דיברנו על זה במשפחה,וכל מה שאני יודע זה מעבודת שורשים שעשיתי בבר מצווה שלי. אני יודע שלסבא אחד שלי יש סיפור מאוד מיוחד,הוא עלה מצ'כיה,מחבל הסודטים שסופח לגרמניה והיה איזה שלב שאני לא לגמרי יודע עליו או בטוח בו אז אני לא רוצה לכתוב סתם אבל בגדול הוא התחזה ללא יהודי ועלה לארץ בעליה הבלתי ליגלית(העליה השנייה). אני חושב הרבה על כך שבעוד כמה שנים לא רבות כבר לא יהיו לנו ניצולי שואה,כבר לא יהיו אנשים שעברו את זה על בשרם,שיכולים להעיד שהם היו שם.והבורות בעולם חוגגת,וישנה כמובן האנטישמיות החדשה שמרימה את ראשה. וגם המצב בחינוך של השואה בארץ לא בדיוק מעודד-שום דבר כבר לא נוגע,שום דבר כבר לא חודר את מעטפת הרגשות של אנשים.לאנשים כבר "נמאס" לשמוע על השואה,ולא חשוב למה זה קורה,העיקר שזה קורה והעיקר הוא לנסות לשנות את זה,להבין שלא מדובר במאורעות מלחמתיים רגילים אלא במשהו הרבה יותר גדול וחשוב מהאירוע עצמו,משהו שכמו סיפור יציאת מצריים צריך לספר עליו לכל דור ודור כדי שיבין מאיפה הוא בא ואולי אז גם יחשוב לאן הוא רוצה ללכת.

 

[להבה ירוקה]

מסכימה ולא מסכימה

עקרונית, אתה צודק. נושא השואה הולך ומתרחק ולאנשים "נמאס". אבל מצד שני, אולי זה תהליך טבעי? סה"כ, למשל יום הזכרון לחורבן הבית - שהוא יום צום ותענית, בשבילנו, הוא משהו רחוק מאד...אני לא ממש מתרגשת ממה שהיה, כי עבר המון זמן. אז ברור שזה טווח זמן עצום, אך מה שרציתי להבהיר כאן הוא עיקרון ההתיישנות, שכנראה חל על...כל דבר.

 

[לולי החתול]

קרוב ורלבנטי

זכרון השואה מצווה עלינו לנצור את החיים שלנו ולקדש אותם, גם כשקשה מאוד.

 

[להבה ירוקה]

זה נכון.

ואני מקווה שהזכרון הזה ימשיך לעזור לנו בקידוש החיים, משום שהתרבות שלנו לא מפנימה מספיק את קידוש החיים. אני חושבת שיש יותר קידוש הסבל, המוות, האדמה, הדת - ופחות מדי קידוש החיים, ההווה והאנושיות. אבל יש תחושה שבעוד 20 שנים, יום השואה יהיה מאד שונה. הזכרונות והשיחות והאנשים שעדיין מגיעים להדליק משואה, מגיעים לטקס בפולין וכו' - יהפכו רק לעדויות מוקלטות. משהו יילך לאיבוד.

 

[liza26]

../images/Emo16.gif