ציףציף1000
New member
../images/Emo16.gif שבת שלום לכולם! ../images/Emo16.gif (חלק א')
נפתח את שרשור ההמלצות השבועי בהמלצה על דיסק שהיה מצורף לאחד הגליונות של MOJO שקניתי לאחרונה. הכתבה המובילה בגליון הוקדשה לסקס פיסטולס, והדיסק נקרא "שורשי הפיסטולס". הדיסק כולל שירים אשר נתנו את ההשראה לפאנק האנגלי. הדיסק כולל את השירים הבאים: 1. The Modern Lovers - Roadrunner שיר נהדר של ג'ונתן ריצ'מן האמריקאי, משנת 1973 (ה-Modern Lovers זה הוא וחברים). ריצ'מן אימץ בשיריו גישה מינימליסטית, הסתמכות על מספר מצומצם של אקורדים בשירים בעלי מבנה רוקנרולי בסיסי, ורוח נעורים חסרת יומרות. בשיר הנ"ל - שהוא המפורסם משיריו - הוא שר על חוויותיו הישירות מהסביבה המוכרת לו, מעיר הולדתו בוסטון. שיר שאני אוהבת במיוחד. אפשר למצוא אותו באלבומם המצויין של ה-Modern Lovers, הנושא את שם הלהקה. 2. Paul Revere and the Raiders - (I'm not your) Stepping Stone 3. Count Five - Psychotic Reaction הגראז' האמריקאי של אמצע שנות השישים השפיע קשות על הפאנק לדורותיו. כאן יש לנו נציגות מכובדת של הז'אנר, באמצעות שניים מהשירים הידועים שלו. בתקופה מסויימת, לא היתה להקה אחת שלא ביצעה את שני הנ"ל בהופעות, פול רביר והריידרז היו בעצם להקת פופ. חבריה נהגו להופיע (ולהצטלם) במדים בנוסח המהפכה האמריקאית (ומכאן גם שם הלהקה), והם שווקו בעיקר לקהל של בנות-נוער. אבל הם הקליטו חומר משובח, כולל הנ"ל. השיר, שנכתב ע"י שני כותבי-שירים מקצועיים, טומי בויס ובובי הארט, זכה לעשרות ביצועים, כולל של המונקיז, ג'ימי הנדריקס - וגם הריידרז (כמדומני שהם המבצעים המקוריים). הפיסטולס גם הם הקליטו גרסת כיסוי לשיר, וקל לראות למה: מדובר בשיר נעורים "קשוח" ומתריס, עם hook רציני - כזה שנכנס לכם למוח, ולא יוצא לעולם. ניתן למצוא את השיר באוספים של הלהקה, ואוספים איכותיים של שנות השישים, במיוחד Nuggets. הקאונט פייב היו להקת גראז' טיפוסית, ו-Psychotic reaction היה להיטם היחידי (מה שלא ממש משנה, כי מקומו של השיר בפנתאון המוסיקה, מובטח). השיר נכתב ע"י אחד מחברי הלהקה (למרות שהקרדיט ניתן לכולם), והוא "שואב השראה", אם תרצו, מהיארדבירדז. את השיר ניתן למצוא באלבום אוסף של הלהקה, המצוי בחנויות, וכן ב-Nuggets ודומיו. 4. Johnny THunders and the Heartbreakers - Born to Lose ג'וני ת'אנדרס היה אחד מהפנקיסטים האמריקאיים האולטימטיביים. חייו נראים כאילו הם לקוחים מפארודיה על רוק'נ'רול, כולל מותו בגיל צעיר, כנראה מסמים. ת'אנדרס נולד כג'ון גנזאלה, ולקח את שם הבמה שלו משיר של הקינקס. הוא התפרסם לראשונה כחבר בניו יורק דולז (ראו בהמשך), ואח"כ כאמן בפני עצמו, עם להקת הליווי שלו, ההארטברייקרז. את השיר ניתן למצוא כיום רק באוספים של שירי פאנק משנות השבעים. 5. The Runaways - Cherry Bomb ה-Runaways היו, אם תרצו, המקבילה הנשית ל-Monkees: להקת-בנות שהומצאה ע"י מפיק, התמרדה נגדו, וזכתה למקום של כבוד בהיסטוריה. המפיק קים פאולי, הידוע בגימיקים שלו, המציא את הלהקה (באמצע שנות השבעים) כי חשב שבנות בנות-עשרה המנגנות רוק זה קוריוז שימשוך קהל, בעיקר קהל של בנים באותו גיל. הדגש היה על המראה החיצוני של הבנות: מעילי עור, גיטרות חשמליות, פוזה מתריסה... הן שווקו בערך כמו בריטני ספיירס בתחילת דרכה, עם קריצה לפנטזיות המיניות של חלק מסויים מהקהל, רק שהמוסיקה לא היתה פופ-מסטיק, אלא רוק כבד שנטה לפאנק. אלא מה, לבנות - שבתחילת דרכן בקושי ידעו לנגן בכלים - היה כשרון. ואף על פי שהתדמית שלהן היתה גימיק, היא סללה את הדרך לקבלה של נשים כנגניות ומבצעות של רוק. ג'ואן ג'ט, ליטה פורד, וחברותיהן, הפכו עם הזמן לאמניות מוערכות (גם אם המוסיקה שלהן אינה כוס התה שלי בדיוק). Cherry Bomb היה שירן הידוע ביותר של הבנות - שיר חביב ואנרגטי העוסק, אף הוא, במרד נעורים. הוא ניתן להשגה כיום רק באוספי שירים מהתקופה, ואוסף שיריהן הידועים יותר של ה-Runaways. 6. Dave Berry - Don't Give Me No Lip, Child הסיפור של דייב ברי הוא סיפור מוזר, שטרם סופר במלואו (היינו, הסיפור עוד מחכה לכתבה בת 20 עמודים ב-Mojo). ברי היה זמר פופ אנגלי בשנות השישים. הוא שווק בתחילת דרכו לקהל של בנות טפש-עשרה, התמרד נגד מפיקיו, הקליט שירי רוק שנכשלו מסחרית, וזכה להערכה ממסדית מסויימת רק עשרות שנים אחר כך (דהיינו, כיום). Don't Give Me No Lip היה אחד מנסיונותיו של ברי להקליט שירי R'n'B בריטיים, בנוסח הסטונס והיארדבירדז (אגב, ג'ימי פייג' ככל הנראה ניגן גיטרה בהקלטה). הטקסט השוביניסטי של השיר - התרסה כנגד חברתו, שהעיזה לומר את דעתה - טיפוסי אף הוא לשירים של הסטונס וה"מי" מאותה תקופה. הפיסטולס הקליטו גרסת כיסוי לשיר. את השיר לא ניתן להשיג כיום באלבום רשמי, מלבד הדיסק הזה של mojo. אך השיר אולי המעניין ביותר שהקליט ברי היה 'בלדה' שקטה שמפיקיו קנו מריי דייויס מהקינקס, This Strange Effect - שיר אהבה נפלא, כאשר לא ממש ברור מה מינו/מינה של מושא האהבה, כצפוי אצל דייויס. השיר היה להיט היסטרי ברחבי אירופה (אך לא באנגליה) בשנת 1965. 7. Eddie Cochran - Sweetie Pie קוקרן הוא מאבות הרוקנרול. הוא היה כותב שירים, גיטריסט ומבצע מוכשר מאוד, ומותו בתאונת דרכים בשנת 1960 הוא אחת מהטרגדיות הגדולות של הרוק. שיריו עסקו בנושאים המקובלים באותה תקופה: העולם של בני הנוער - הנאותיו ובעיותיו. שיריו הידועים ביותר (והטובים ביותר, לטעמי), הם Twenty Flight Rock, C'mon Everybody והחביב עליי: Summertime Blues. לדעתי, כשרונו לא נפל מזה של צ'אק ברי, אולי מלבד תחום כתיבת השירים, בו ברי גובר עליו. את השיר Sweetie Pie ניתן למצוא באוספים של שיריו של קוקרן.
נפתח את שרשור ההמלצות השבועי בהמלצה על דיסק שהיה מצורף לאחד הגליונות של MOJO שקניתי לאחרונה. הכתבה המובילה בגליון הוקדשה לסקס פיסטולס, והדיסק נקרא "שורשי הפיסטולס". הדיסק כולל שירים אשר נתנו את ההשראה לפאנק האנגלי. הדיסק כולל את השירים הבאים: 1. The Modern Lovers - Roadrunner שיר נהדר של ג'ונתן ריצ'מן האמריקאי, משנת 1973 (ה-Modern Lovers זה הוא וחברים). ריצ'מן אימץ בשיריו גישה מינימליסטית, הסתמכות על מספר מצומצם של אקורדים בשירים בעלי מבנה רוקנרולי בסיסי, ורוח נעורים חסרת יומרות. בשיר הנ"ל - שהוא המפורסם משיריו - הוא שר על חוויותיו הישירות מהסביבה המוכרת לו, מעיר הולדתו בוסטון. שיר שאני אוהבת במיוחד. אפשר למצוא אותו באלבומם המצויין של ה-Modern Lovers, הנושא את שם הלהקה. 2. Paul Revere and the Raiders - (I'm not your) Stepping Stone 3. Count Five - Psychotic Reaction הגראז' האמריקאי של אמצע שנות השישים השפיע קשות על הפאנק לדורותיו. כאן יש לנו נציגות מכובדת של הז'אנר, באמצעות שניים מהשירים הידועים שלו. בתקופה מסויימת, לא היתה להקה אחת שלא ביצעה את שני הנ"ל בהופעות, פול רביר והריידרז היו בעצם להקת פופ. חבריה נהגו להופיע (ולהצטלם) במדים בנוסח המהפכה האמריקאית (ומכאן גם שם הלהקה), והם שווקו בעיקר לקהל של בנות-נוער. אבל הם הקליטו חומר משובח, כולל הנ"ל. השיר, שנכתב ע"י שני כותבי-שירים מקצועיים, טומי בויס ובובי הארט, זכה לעשרות ביצועים, כולל של המונקיז, ג'ימי הנדריקס - וגם הריידרז (כמדומני שהם המבצעים המקוריים). הפיסטולס גם הם הקליטו גרסת כיסוי לשיר, וקל לראות למה: מדובר בשיר נעורים "קשוח" ומתריס, עם hook רציני - כזה שנכנס לכם למוח, ולא יוצא לעולם. ניתן למצוא את השיר באוספים של הלהקה, ואוספים איכותיים של שנות השישים, במיוחד Nuggets. הקאונט פייב היו להקת גראז' טיפוסית, ו-Psychotic reaction היה להיטם היחידי (מה שלא ממש משנה, כי מקומו של השיר בפנתאון המוסיקה, מובטח). השיר נכתב ע"י אחד מחברי הלהקה (למרות שהקרדיט ניתן לכולם), והוא "שואב השראה", אם תרצו, מהיארדבירדז. את השיר ניתן למצוא באלבום אוסף של הלהקה, המצוי בחנויות, וכן ב-Nuggets ודומיו. 4. Johnny THunders and the Heartbreakers - Born to Lose ג'וני ת'אנדרס היה אחד מהפנקיסטים האמריקאיים האולטימטיביים. חייו נראים כאילו הם לקוחים מפארודיה על רוק'נ'רול, כולל מותו בגיל צעיר, כנראה מסמים. ת'אנדרס נולד כג'ון גנזאלה, ולקח את שם הבמה שלו משיר של הקינקס. הוא התפרסם לראשונה כחבר בניו יורק דולז (ראו בהמשך), ואח"כ כאמן בפני עצמו, עם להקת הליווי שלו, ההארטברייקרז. את השיר ניתן למצוא כיום רק באוספים של שירי פאנק משנות השבעים. 5. The Runaways - Cherry Bomb ה-Runaways היו, אם תרצו, המקבילה הנשית ל-Monkees: להקת-בנות שהומצאה ע"י מפיק, התמרדה נגדו, וזכתה למקום של כבוד בהיסטוריה. המפיק קים פאולי, הידוע בגימיקים שלו, המציא את הלהקה (באמצע שנות השבעים) כי חשב שבנות בנות-עשרה המנגנות רוק זה קוריוז שימשוך קהל, בעיקר קהל של בנים באותו גיל. הדגש היה על המראה החיצוני של הבנות: מעילי עור, גיטרות חשמליות, פוזה מתריסה... הן שווקו בערך כמו בריטני ספיירס בתחילת דרכה, עם קריצה לפנטזיות המיניות של חלק מסויים מהקהל, רק שהמוסיקה לא היתה פופ-מסטיק, אלא רוק כבד שנטה לפאנק. אלא מה, לבנות - שבתחילת דרכן בקושי ידעו לנגן בכלים - היה כשרון. ואף על פי שהתדמית שלהן היתה גימיק, היא סללה את הדרך לקבלה של נשים כנגניות ומבצעות של רוק. ג'ואן ג'ט, ליטה פורד, וחברותיהן, הפכו עם הזמן לאמניות מוערכות (גם אם המוסיקה שלהן אינה כוס התה שלי בדיוק). Cherry Bomb היה שירן הידוע ביותר של הבנות - שיר חביב ואנרגטי העוסק, אף הוא, במרד נעורים. הוא ניתן להשגה כיום רק באוספי שירים מהתקופה, ואוסף שיריהן הידועים יותר של ה-Runaways. 6. Dave Berry - Don't Give Me No Lip, Child הסיפור של דייב ברי הוא סיפור מוזר, שטרם סופר במלואו (היינו, הסיפור עוד מחכה לכתבה בת 20 עמודים ב-Mojo). ברי היה זמר פופ אנגלי בשנות השישים. הוא שווק בתחילת דרכו לקהל של בנות טפש-עשרה, התמרד נגד מפיקיו, הקליט שירי רוק שנכשלו מסחרית, וזכה להערכה ממסדית מסויימת רק עשרות שנים אחר כך (דהיינו, כיום). Don't Give Me No Lip היה אחד מנסיונותיו של ברי להקליט שירי R'n'B בריטיים, בנוסח הסטונס והיארדבירדז (אגב, ג'ימי פייג' ככל הנראה ניגן גיטרה בהקלטה). הטקסט השוביניסטי של השיר - התרסה כנגד חברתו, שהעיזה לומר את דעתה - טיפוסי אף הוא לשירים של הסטונס וה"מי" מאותה תקופה. הפיסטולס הקליטו גרסת כיסוי לשיר. את השיר לא ניתן להשיג כיום באלבום רשמי, מלבד הדיסק הזה של mojo. אך השיר אולי המעניין ביותר שהקליט ברי היה 'בלדה' שקטה שמפיקיו קנו מריי דייויס מהקינקס, This Strange Effect - שיר אהבה נפלא, כאשר לא ממש ברור מה מינו/מינה של מושא האהבה, כצפוי אצל דייויס. השיר היה להיט היסטרי ברחבי אירופה (אך לא באנגליה) בשנת 1965. 7. Eddie Cochran - Sweetie Pie קוקרן הוא מאבות הרוקנרול. הוא היה כותב שירים, גיטריסט ומבצע מוכשר מאוד, ומותו בתאונת דרכים בשנת 1960 הוא אחת מהטרגדיות הגדולות של הרוק. שיריו עסקו בנושאים המקובלים באותה תקופה: העולם של בני הנוער - הנאותיו ובעיותיו. שיריו הידועים ביותר (והטובים ביותר, לטעמי), הם Twenty Flight Rock, C'mon Everybody והחביב עליי: Summertime Blues. לדעתי, כשרונו לא נפל מזה של צ'אק ברי, אולי מלבד תחום כתיבת השירים, בו ברי גובר עליו. את השיר Sweetie Pie ניתן למצוא באוספים של שיריו של קוקרן.