המלצות נוספות
אני מעלה כאן עוד המלצות על ספרים ואלבומים שקניתי, לפני שאשכח. 40 Years of Psychedelia / Jim DeRogatis ספר חדש של ג'ים דה-רוגטיס, מבקר אמריקאי ידוע. בספר פרקים על פסיכדליה אמריקאית ובריטית, והשפעותיה של הפסיכדליה על זרמים ותתי-זרמים מאז שנות השישים ועד הטראנס של ימינו. מעלעול בספר בבארנס אנד נובלס עולות ההתרשמויות הבאות:
הניתוח של הפסיכ' האמריקאית טוב מאוד.
הניתוח של הפסיכ' הבריטית לוקה בחסר; דה-רוגטיס מפספס כמה מהאלמנטים המרכזיים בתחום, אולי מכיוון שהוא אמריקאי והניואנסים הבריטיים זרים לו.
ואלו גם החסרונות של הפרק המוקדש לפינק פלויד - כמדומני שהלהקה היחידה שזכתה לפרק נפרד בספר. דה-רוגטיס מזהה נכונה את החדשנות של PIPER, אבל לא ממש מבין מה בארט ניסה לעשות שם, עם ההפניות שלו לספרות-ילדים אנגלית קלאסית, והפסטורליה הכפרית, שהפלויד פיתחו בהמשך. מאידך גיסא, הניתוח שלו את ההסטוריה של הלהקה ויחסי הכוחות בה הוא מעולה - אחד הטובים שקראתי. דה-רוגטיס מושפע מטרנדים עכשוויים בעתונות המוסיקה האנגלית, ומנתח את הכיוונים המוסיקליים של הלהקה בהתאם ליחסי הכוחות בה. הוא גם ראיין את חברי הלהקה בשנות התשעים, ולכן יש לו תמונה טובה ומפוכחת על מה שהלך שם. בין היתר, הוא המבקר הראשון שדוחה, בריש גלי, את הגרסה הרשמית של הפלויד לגבי עזיבתו של בארט, דהיינו שהם החליטו ספונטנית יום אחד לא לאסוף אותו בדרך להופעה. הוא תולה את האשם במאבקים אישיים בין הלהקה למנהליה דאז, ורצונם של חברי הלהקה (מן הסתם בעיקר ווטרס) להוכיח למנהלים שהם מסוגלים לתפקד ולהצליח גם בזכות עצמם. כזכור, פיטר ג'נר ואנדרו קינג, המנהלים, חשבו שבארט הוא הכשרון היחיד בלהקה, והאחרים (אולי חוץ מרייט) הם רק נגני הליווי שלו.
לא קראתי בעיון את הפרקים על ההתפתחויות מאז. יהיה מעניין להשוות בין הניתוח שלו של המוסיקה האלקטרונית העכשווית, עם זה של סיימון ריינולדס הבריטי, הנחשב למומחה הגדול בתחום.
