Snow Patrol - Final Straw
איפשהו לקראת סוף המילניום הקודם ובתחילת הנוכחי (נכון, גם עכשיו אנחנו ב"תחילת", אך אני מדברת על עד שנתיים אחורה, פלוס מינוס), קיבלתי לחיקי את התואר "אנגלופילית" באופן רשמי. כל המוזיקה שרק שמעתי, ללא יוצא מן הכלל, הייתה של להקות בריטיות (ואיריות, ההבדל מבחינתי כאן הוא זעום) עכשוויות, כאלה שיצא לראות בMTV2 פה ושם. טראביס, סטריופוניקס וקולדפליי היו האהובות עליי ביותר, בתקופה לפני שנהפכו לזבל הנוכחי. אחת מהלהקות שהסתננה גם היא לפלייליסט שלי היא הלהקה האירית/סקוטית (חברי הלהקה הם תושבי סקוטלנד אך במקור מצפון אירלנד) Snow Patrol. הייתה זו שנת 2004 כשהם הוציאו את אלבום המופת (!) שלהם Final Straw, שכלל את השירים: Spitting Games Run (
) Chocolate How To Be Dead ועוד. באותו הרגע שהאלבום היכה את החנויות, ידעתי שאני חייבת אותו לעצמי. חמדנית שכמוני. איכשהו, הדברים התגלגלו, ורק בחודש האחרון יצא לי לרכוש אותו סוף כל סוף (טוב, כשמוצאים אותו פתאום ב-30 ש"ח במקום המחיר המופקע הקבוע, אין תירוץ. חייבים לקנות). אני מודה, ברגע שקיבלתי אותו לידיים, שחררתי מעין אנחת "סוף כל סוף". דקה אחר-כך, משהו התחיל להציק לי. אולי... זה היה מיותר? אפילו בשביל ה-30 ש"ח המסכנים. גם ככה אין לי מקום לאחסן דיסקים עם כל הכמות שתופסת לי כבר את החדר. הרי מזמן הסצינה הבריטית הזאת נדחקה לי לפינה, כבר שנתיים שאני בכלל יותר בענייני הפולק והגיטרה האקוסטית, במקום הדיסטורשיין והמבטא הבריטי הכבד. הנחתי את האלבום במקום של כבוד במעמד הדיסקים, וחיכיתי לרגע המתאים, שבו יהיה לי את החשק הזה לקרוע לו את עטיפת הניילון ולהכניס למערכת. לאט-לאט. כל דבר בעיתו. לפני כמה חודשים, כשהתחילו טיפות הגשם להראות נוכחות בשמיי ישראל, הכנתי לילה אחד אוסף שירי חורף שקטים למי שהיה בזמנו החבר שלי. הטעם המוזיקלי שלנו חופף בצורה מפחידה, זו בעצם הייתה הדרך שבה היכרנו מלכתחילה, אך ידעתי שאני חייבת לחשוף אותו לעוד כמה דברים שהוא חייב להכיר וחייב לאהוב. אין דרך טובה יותר מאוסף אישי כדי לעשות זאת. וכשנברתי בארכיוני המחשב שלי, בחיפוש אחר השירים הנכונים, מצאתי בין השאר את Grazed Knees מתוך האלבום הנ"ל. איכשהו, למרות שלא היה לי חשק בצורה לא מוסברת, הייתי חייבת להכניס אותו פנימה. הוא לא נתן לי להתעלם ממנו. וטוב שכך - בסופו של דבר, היה זה אחד השירים שהכי התחבבו על הבחור מכל האוסף. כל ההתעסקות הזאת סביב השיר הזה, החזירה לי פתאום את הסקרנות סביב הלהקה... הייתה תקופה לא קצרה שהשירים שלה התנגנו אצלי יום וליל, ופתאום - שקט. אבל היי, זו אשמתי. זה לא הם, זאת אני. ואז, בהחלטה של רגע, קניתי סוף כל סוף - כאמור - את האלבום. ואתמול בלילה, כשירדתי לרכב וניסיתי לבחור איזה דיסק לקחת איתי לנסיעה, ידעתי שהנה - הגיע הרגע לחנוך את האלבום ולקרוע לו את קרום הבתולים. בשעה טובה. 2, 3 שניות. זה מה שזה לקח, אני חושבת - עד שהבנתי שאהבה נושנה תמיד חוזרת, לא משנה כמה זמן עובר כשמנסים להתעלם ממנה. זהו, ללא ספק, האלבום שאני הולכת לחרוש עליו בזמן הקרוב, עד שיופיעו השריטות. יאללה, מקסימום קונים עוד אחד - 30 ש"ח, כבר אמרתי?
