קאמי
כתב את ספריו לנוכח מלחה"ע השניה והשואה. לפני מלחה"ע השניה האווירה בקרב אינטלקטואלים רבים היתה אופטימית: הם ראו את הטבע האנושי באור חיובי, וציפו להתקדמות הדרגתית של החברה, התפתחות חיובית הדרגתית. בעקבות זוועות השואה, רבים מביניהם - וקאמי היה בין הבולטים - התאכזבו מהטבע האנושי ונהיו מאוד פסימיים. קאמי השתייך לזרם אינטלקטואלים אירופאיים (בעיקר צרפתיים) שנקרא "אקזיסטנציאליזם", ושמהותו די דומה למשפט של קוהלת "הבל הבלים הכל הבל". מהות החיים היא סבל, אין להם פשר ותוחלת, אבל המוות יותר גרוע. קוהלת, לעומתם, היה אופטימי וחשב שהנאה בחיים היא אפשרית. הזרם הזה בפילוסופיה היה חשוב בתולדות ההגות, ושיאו היה בשנות החמישים של המאה ה-20. הוא הוחלף, כמובן, באופטימיות של שנות השישים, והשאר כתוב על ספר דברי הימים. (הערה: זהו ניתוח מאוד שטחי, ועמכם הסליחה).
