שבת שלום
- פותח הנושא NIR Y
- פורסם בתאריך
melancholy man
New member
../images/Emo16.gif שבת שלום../images/Emo16.gif
ההמלצה שלי בשבת הזו היא על אלבום מדליק של להקה בשם The United states of America, (האלבום הוא כשם הלהקה), The United states of America היא להקה פסיכדלית שפעלה בקליפורניה בשלהי שנות השישים, והאלבום הזה מכיל את המיטב של הפסיכדליה האמרקאית. מנהיג הלהקה והיוצר המרכזי שלה היה ג'וזף בירד, כשלצידו יוצרת ושרה דורוטי מוסקוביץ', המבנה של הלהקה והסאונד שלה מזכיר את ג'פרסון איירפליין באלבומיהם היותר מענינים ובכלל מדובר בחוויה מומלצת לחובבי הפסייח באשר הם שם. תבלו.
ההמלצה שלי בשבת הזו היא על אלבום מדליק של להקה בשם The United states of America, (האלבום הוא כשם הלהקה), The United states of America היא להקה פסיכדלית שפעלה בקליפורניה בשלהי שנות השישים, והאלבום הזה מכיל את המיטב של הפסיכדליה האמרקאית. מנהיג הלהקה והיוצר המרכזי שלה היה ג'וזף בירד, כשלצידו יוצרת ושרה דורוטי מוסקוביץ', המבנה של הלהקה והסאונד שלה מזכיר את ג'פרסון איירפליין באלבומיהם היותר מענינים ובכלל מדובר בחוויה מומלצת לחובבי הפסייח באשר הם שם. תבלו.
ציףציף1000
New member
מאמר ב"גרדיאן" מאתמול, ה-5.11
במאמר הזה יש הרבה מאוד דברים מעניינים. אין לי זמן לנתח את הכל, אז אני משאירה את זה לכם: "הוא נהג לשנוא אותם, אבל עתה, ג'ון האריס חושב שהם הלהקה הבריטית המשפיעה ביותר". מתישהו בסוף שנות השמונים, החליט רוג'ר ווטרס ללכת לראות את REM בהופעה. באותה תקופה, היו REM מלכי תכניות הלילה ברדיו, ואהובי עיתונות המוסיקה. המנהיג-הקראטיבי לשעבר של הפלויד השתומם לראות את מייקל סטייפ, סולן הלהקה, נותן בהדרן גרסת כיסוי ל-DARK GLOBE, שיר שהוקלט ע"י סיד בארט - חברו לשעבר של ווטרס, אשר לפני שנים רבות נכנע למחלת הנפש בה לקה, נעלם מהלהקה בתחילת 1968, וחזר לבית משפחתו בעיר הולדתו קיימברידג'. ווטרס החליט לבקר את REM מאחורי הקלעים, כשהוא מצפה לקבלת פנים ידידותית. במקום זאת, הוא זכה ליחס צונן: "בחדר הלהקה, לאחר ההופעה" הוא סיפר לי לאחרונה, "מייקל סטייפ סרב לדבר איתי. זה כאילו הוא אמר: "אידיוט! סיד היה הגאון האמיתי." תארתי לעצמי שסטייפ יהיה קצת ככה." חשדותיו של ווטרס היו נכונים. עמדתו של סטייפ לא היתה שנויה במחלוקת במיוחד. באותה תקופה, כאשר השפעות הפאנק עדיין היו מורגשות, גם אם בצורה חלשה יותר, הפלויד של תקופת פוסט-בארט עדיין נראו כמו כל הדברים השליליים שהסקס פיסטולס מחו כנגדם בצדקנות. ג'וני רוטן, כידוע, נהג ללבוש טי-שירט של פינק פלויד עליה הוסיף את הכיתוב "אני שונא את..". פינק פלויד לא היו היחידים שזכו ליחס כזה. כמי שלמד את השיעורים המוסיקליים הראשונים בתקופה זו, אני זוכר היטב את רשימת התענוגות האסורים: לד זפלין (המציאו את הרוק הכבד; היו חשודים במיזוגניות), קרוסבי, סטילס ונאש (היפים חלשלושים שהתמסחרו ולקחו יותר מדי קוקאין), הגרייטפול דד (אידיוטים שמוחם מטוגן מאסיד - ועוד עם זקנים), ועוד. אפילו מי שאהדו את הביטלס, היו חשודים. הדבר ה"נכון" לעשותו היה לאסוף סינגלים של להקות אינדי בריטיות, ולהעמיד פנים ששנות השישים והשבעים כלל לא קרו. כיום, תודה לאל, רוב האנשים הם בעלי ראש יותר פתוח. דוגמא לכך היא ההשפעה הנמשכת של הפלויד: השנה ראינו את ה-SCISSOR SISTERS מגיעים לראש מצעדי המכירות עם גרסת דיסקו לשיר CN - שיר מרגש, שהיה גולת הכותרת של האלבום (ובעצם מסה על כוכבות-רוק) שהוציאו הפלויד בשנת 1979, בשם "החומה". גם הטון המרכזי של הרוק הבריטי נשאר בהשפעת הפלויד: אלבומם של רדיוהד, OK COMPUTER, משנת 1997, החייה את הקונצפט של בחורים בריטיים מהמעמד הבינוני, המשחררים הגיגים נוגים על הסבל הקיומי. המוסיקה של רדיוהד נשארה מעוגנת בתפישה של אמנות "גבוהה", שמקורה בוודאי ב-DSOTM. מאז יציאת OK COMPUTER, נמשך קו זה, כפי שניתן לראות בהצלחה של COLDPLAY, למשל - וכיום גם בקו בו נוקטות להקות כמו DOVES, ELBOW ו-MUSE. בהתאם לדימוי שלהם, הנקשר לריחוק וסנוביות אנגלית, הפלויד כמעט ולא מודעים להשפעה שלהם על הלהקות הצעירות. "אני מעולם לא התעניינתי במיוחד במוסיקה מודרנית" אומר ווטרס, "אני תמיד אקשיב לאלבום החדש של בוב דילן, אבל אצטרך הרבה השמעות כדי להאזין בצורה דומה למישהו אחר". דייויד גילמור, הגיטריסט שהיה יחד עם ווטרס גרעין הלהקה, עד הריב המכוער ביניהם באמצע שנות השמונים, נראה רק טיפה יותר מודע: "אני אוהב את רדיוהד" הוא אמר לי בשנה שעברה, "אני לא אוהב את כל מה שהם עושים - באופן טרגי אני אוהב יותר את האלבומים המוקדמים שלהם. אני בן 56, עם המוני ילדים שמתרוצצים מסביב, כך שאני אדם עסוק. אין לי ממש הזדמנות לשבת ולהאזין בדריכות לאלבומים שלמים, כפי שצריך לעשות, אבל הם הקליטו כמה דברים טובים בהחלט. אני יכול להבין מדוע אנשים משווים [בין הפלויד לבין רדיוהד], אבל קשה להבין מה הוא [תום יורק] שר. הוא קצת ממלמל את המילים, לא?". ללא קשר להשפעה שלהם על מוסיקאים עכשוויים, רק מי שלהם אוזניים מלבד, יוכלו להכחיש את ההדר של המוסיקה שעשו הפלויד משנת 1968 והלאה. אני אומר זאת בקנאות של מי שהמיר את דתו: מאז גיל 18, הייתי מעריץ של בארט, וחשבתי שהמוסיקה של עמיתיו-לשעבר עלולה לגרום למעין תגובה אלרגית. אבל אז, בשנת 1993, העורכים של ה-NME נתנו לי לכתוב את הביקורת על DSOTM, שיצא מחדש לרגל 20 שנה ליציאתו המקורית, וכל הדעות הקדומות שלי נעלמו. המבקרים המבוגרים יותר, שהנחו את הטעם המוסיקלי דרך הפאנק והאינדי, גרמו לי לחשוש שהאלבום יהיה מעין דבר חלשלושי, על גבול האי-מוסיקליות - התגלמות התועבה שנקראה "רוק מתקדם"; במקום זאת, מלבד כמה סולואי גיטרות, גיליתי יצירה רבת הוד וחן, נגישה ומלאת אמפטיה, רחוקה מאוד מההאשמות של נפיחות פרוגית. כפי שווטרס אמר לי מאוחר יותר: "אם אתה כותב מילים כמו breathe, breathe in the air, don't be afraid to care אתה משאיר עצמך פתוח לנחירות בוז. אנשים אומרים: "אידיוט שכמוך!, זה פשוט פתטי!". האלבום הוא מאוד לא-בוגר באינטנסיביות שלו, אבל אני מאוד שמח כיום שלקחתי את הסיכון הזה."
במאמר הזה יש הרבה מאוד דברים מעניינים. אין לי זמן לנתח את הכל, אז אני משאירה את זה לכם: "הוא נהג לשנוא אותם, אבל עתה, ג'ון האריס חושב שהם הלהקה הבריטית המשפיעה ביותר". מתישהו בסוף שנות השמונים, החליט רוג'ר ווטרס ללכת לראות את REM בהופעה. באותה תקופה, היו REM מלכי תכניות הלילה ברדיו, ואהובי עיתונות המוסיקה. המנהיג-הקראטיבי לשעבר של הפלויד השתומם לראות את מייקל סטייפ, סולן הלהקה, נותן בהדרן גרסת כיסוי ל-DARK GLOBE, שיר שהוקלט ע"י סיד בארט - חברו לשעבר של ווטרס, אשר לפני שנים רבות נכנע למחלת הנפש בה לקה, נעלם מהלהקה בתחילת 1968, וחזר לבית משפחתו בעיר הולדתו קיימברידג'. ווטרס החליט לבקר את REM מאחורי הקלעים, כשהוא מצפה לקבלת פנים ידידותית. במקום זאת, הוא זכה ליחס צונן: "בחדר הלהקה, לאחר ההופעה" הוא סיפר לי לאחרונה, "מייקל סטייפ סרב לדבר איתי. זה כאילו הוא אמר: "אידיוט! סיד היה הגאון האמיתי." תארתי לעצמי שסטייפ יהיה קצת ככה." חשדותיו של ווטרס היו נכונים. עמדתו של סטייפ לא היתה שנויה במחלוקת במיוחד. באותה תקופה, כאשר השפעות הפאנק עדיין היו מורגשות, גם אם בצורה חלשה יותר, הפלויד של תקופת פוסט-בארט עדיין נראו כמו כל הדברים השליליים שהסקס פיסטולס מחו כנגדם בצדקנות. ג'וני רוטן, כידוע, נהג ללבוש טי-שירט של פינק פלויד עליה הוסיף את הכיתוב "אני שונא את..". פינק פלויד לא היו היחידים שזכו ליחס כזה. כמי שלמד את השיעורים המוסיקליים הראשונים בתקופה זו, אני זוכר היטב את רשימת התענוגות האסורים: לד זפלין (המציאו את הרוק הכבד; היו חשודים במיזוגניות), קרוסבי, סטילס ונאש (היפים חלשלושים שהתמסחרו ולקחו יותר מדי קוקאין), הגרייטפול דד (אידיוטים שמוחם מטוגן מאסיד - ועוד עם זקנים), ועוד. אפילו מי שאהדו את הביטלס, היו חשודים. הדבר ה"נכון" לעשותו היה לאסוף סינגלים של להקות אינדי בריטיות, ולהעמיד פנים ששנות השישים והשבעים כלל לא קרו. כיום, תודה לאל, רוב האנשים הם בעלי ראש יותר פתוח. דוגמא לכך היא ההשפעה הנמשכת של הפלויד: השנה ראינו את ה-SCISSOR SISTERS מגיעים לראש מצעדי המכירות עם גרסת דיסקו לשיר CN - שיר מרגש, שהיה גולת הכותרת של האלבום (ובעצם מסה על כוכבות-רוק) שהוציאו הפלויד בשנת 1979, בשם "החומה". גם הטון המרכזי של הרוק הבריטי נשאר בהשפעת הפלויד: אלבומם של רדיוהד, OK COMPUTER, משנת 1997, החייה את הקונצפט של בחורים בריטיים מהמעמד הבינוני, המשחררים הגיגים נוגים על הסבל הקיומי. המוסיקה של רדיוהד נשארה מעוגנת בתפישה של אמנות "גבוהה", שמקורה בוודאי ב-DSOTM. מאז יציאת OK COMPUTER, נמשך קו זה, כפי שניתן לראות בהצלחה של COLDPLAY, למשל - וכיום גם בקו בו נוקטות להקות כמו DOVES, ELBOW ו-MUSE. בהתאם לדימוי שלהם, הנקשר לריחוק וסנוביות אנגלית, הפלויד כמעט ולא מודעים להשפעה שלהם על הלהקות הצעירות. "אני מעולם לא התעניינתי במיוחד במוסיקה מודרנית" אומר ווטרס, "אני תמיד אקשיב לאלבום החדש של בוב דילן, אבל אצטרך הרבה השמעות כדי להאזין בצורה דומה למישהו אחר". דייויד גילמור, הגיטריסט שהיה יחד עם ווטרס גרעין הלהקה, עד הריב המכוער ביניהם באמצע שנות השמונים, נראה רק טיפה יותר מודע: "אני אוהב את רדיוהד" הוא אמר לי בשנה שעברה, "אני לא אוהב את כל מה שהם עושים - באופן טרגי אני אוהב יותר את האלבומים המוקדמים שלהם. אני בן 56, עם המוני ילדים שמתרוצצים מסביב, כך שאני אדם עסוק. אין לי ממש הזדמנות לשבת ולהאזין בדריכות לאלבומים שלמים, כפי שצריך לעשות, אבל הם הקליטו כמה דברים טובים בהחלט. אני יכול להבין מדוע אנשים משווים [בין הפלויד לבין רדיוהד], אבל קשה להבין מה הוא [תום יורק] שר. הוא קצת ממלמל את המילים, לא?". ללא קשר להשפעה שלהם על מוסיקאים עכשוויים, רק מי שלהם אוזניים מלבד, יוכלו להכחיש את ההדר של המוסיקה שעשו הפלויד משנת 1968 והלאה. אני אומר זאת בקנאות של מי שהמיר את דתו: מאז גיל 18, הייתי מעריץ של בארט, וחשבתי שהמוסיקה של עמיתיו-לשעבר עלולה לגרום למעין תגובה אלרגית. אבל אז, בשנת 1993, העורכים של ה-NME נתנו לי לכתוב את הביקורת על DSOTM, שיצא מחדש לרגל 20 שנה ליציאתו המקורית, וכל הדעות הקדומות שלי נעלמו. המבקרים המבוגרים יותר, שהנחו את הטעם המוסיקלי דרך הפאנק והאינדי, גרמו לי לחשוש שהאלבום יהיה מעין דבר חלשלושי, על גבול האי-מוסיקליות - התגלמות התועבה שנקראה "רוק מתקדם"; במקום זאת, מלבד כמה סולואי גיטרות, גיליתי יצירה רבת הוד וחן, נגישה ומלאת אמפטיה, רחוקה מאוד מההאשמות של נפיחות פרוגית. כפי שווטרס אמר לי מאוחר יותר: "אם אתה כותב מילים כמו breathe, breathe in the air, don't be afraid to care אתה משאיר עצמך פתוח לנחירות בוז. אנשים אומרים: "אידיוט שכמוך!, זה פשוט פתטי!". האלבום הוא מאוד לא-בוגר באינטנסיביות שלו, אבל אני מאוד שמח כיום שלקחתי את הסיכון הזה."
ציףציף1000
New member
חלק ב'
וכך התחיל המסע שלי לתוך עולם הפלויד. זהו אינו המקום לתאור מפורט של מכלול יצירתם, אבל די במתן מספר דוגמאות כדי להוכיח שגם באלבומים הכי נשכחים שלהם חבויות הנאות בלתי צפויות. כל מי שנהנו מהמוזרות העדינה והחום האנושי של ה-BETA BAND, צריכים להאזין לצד א' של האלבום MEDDLE (משנת 1971) ובמיוחד לשיר מופלא בשם FEARLESS, שנשמע כאילו הוא לקוח מאלבומם של ה-BB משנת 1998, THE THREE EP. אם חשבתם שהקלאש יכלו לספר לכם הכל על אנגליה של סוף שנות השבעים, האזינו ל-ANIMALS (1977), ביקורת פוליטית וחברתית שלפני עידן תאצ'ר, מוצגת ע"י מי שנולדו בעת מלחמת העולם השניה - לא פנקיסטים נאיביים... אחד מהשירים האהובים עלי של הפלויד מוחבא באלבום TFC - הלאבום שבישר על עזיבתו של ווטרס את הלהקה.... השיר NOT NOW JOHN, מבשר על תום עידן האופטימיות והקונצנזוס שלאחר מלחמת העולם השניה, והמציאות העגומה של תחילת שנות השמונים.... לעיתים קרובות, שירים אלו נמשכים יותר מ-3 דקות. מדי פעם, השאפתנות שלהם הופכת אותם למגוכחים (כך ב"החומה", אלבום הכולל כמה שירים טובים, אך עדיין קשה לעיכול כאלבום שלם). החל מ-DSOTM, המוסיקה של הפלויד הונחתה ע"י התחושה של מחוייבות לומר משהו חשוב - וזו הסיבה מדוע התווית של "פרוג" אינה מדוייקת, כאשר מדברים על הפלויד. "הריב הגדול שלי עם הפלויד", אמר לי ווטרס פעם, "היה שניסיתי למשוך אותם, בניגוד לרצונם, אל מחוץ לפסטורליה והפנטסיה של סיד בארט - גם כאשר שירים אלו היו יפים - לעבר הדברים שהדאיגו אותי, שהיו בעלי גוון יותר פוליטי ופילוסופי. עד היום אנשים מדברים על ה"חלל". מה זה, לכל הרוחות? השירים שלנו לא היו קשורים בכלל לזה. אני לא יודע מה לא בסדר עם האנשים - חלל? מה הקשר בכלל?". ומעבר לכל זה, יש את אופרת הסבון המרתקת של הפלויד, המסוקרת בצורה טובה בספרו החדש של מייסון, INSIDE OUT. תוך שימוש בניסוחים שהם הן בעלי תובנה והן בעלי ביקורת עצמית, מתעמת מייסון עם נושאים שהיו לעיתים קרובות בבחינת טאבו - כגון כאשר הוא מתמודד עם רגשות האשמה של הלהקה - הקיימים עד היום - לגבי התדרדרותו של סיד בארט, שאולי הוחמרה בשל כשלונה של הלהקה לאפשר לו תקופת החלמה. "אפילו כיום, אני נדהם", הוא כותב "איך יכולנו להיות כל כך עיוורים? או טפשים? או שטותיים? אבל זה היה שונה באותם ימים. אנשים לא ידעו אז כל כך הרבה על הפרעות נפשיות מכל סוג, או על [השפעת] הסמים, או כל דבר אחר." תימות חוזרות בספר כוללות את אי יכולתם/רצונם של חברי הלהקה להתמודד בגלוי עם מתחים ביניהם; "להחזיק מעמד ביאוש שקט, זוהי הדרך האנגלית", כפי ששרו באחד משיריהם - וגרסתו של מייסון ליחסיהם הסוערים בני 35 השנה, של גילמור ו-ווטרס, המאופיינים מאז אמצע שנות השמונים בריחוק ועויינות. (ווטרס ניסה לשים קץ ללהקה בשנת 1985; גילמור היה נחוש להמשיך, תחת שם הלהקה, והשניים לא מדברים מאז). בימים הטובים, אומר מייסון, היו יחסים אלו מושתתים על מעין תלות הדדית הקשורה למונחים כגון "סימביוזה". "לדעתי, אפשר לומר שהיחסים היו כאלו שדייב עשה דברים שרוג'ר לא היה מסוגל לעשות - כגון לנגן בגיטרה בצורה נפלאה - ולדייב יש גם קול נפלא, אתה יודע. רק אז זה מצליח, כאשר כל אחד מהם מוסיף את היחודיות שלו, כמו ב-DSOTM, שחלק מהקסם שלו זה השירה הצלולה של דייב." "לרוג'ר היתה מוטיבציה חזקה מאוד וראש טוב למילים" אמר לי גילמור בשנת 2003, "הוא היה כוח יצירתי מאוד. ואני כנראה יכול לומר שהייתי יותר מוסיקלי ממנו. בוודאי יכולתי לשיר ללא זיופים, יותר טוב ממנו. [צוחק]. זה עבד טוב מאוד." באופן השופך אור על התמוטטות היחסים ביניהם מאוחר יותר, יש לקרוא את תגובתו של ווטרס לדברים אלו: "זה שטויות. אין שום ספק שגילמור זקוק למישהו אחר, אשר יוציא ממנו את נגינת הגיטרה הנפלאה שלו. והוא באמת גיטריט גדול. אבל הרעיון, שהוא מנסה לקדם כבר הרבה שנים, לפיו הוא איכשהו יותר "מוסיקלי" ממני, זה שטויות מוחלטות לגמרי. זה רעיון אבסורדי." בהקשר הזה, אולי מפליא לקרוא על השמועות לגבי איחוד אפשרי - אולי סביב חגיגות 30 השנה ליציאת WYWH - המסתובבות לאחרונה. דייב גילמור וריק רייט - הקלידן העדין של הלהקה - מסרבים להגיב. ווטרס מבטל בבוז את הרעיון: "אני לא מתגעגע לדייב, אם לומר זאת כך. אני חושב ששנינו אנשים די עקשנים. אני לא חושב שזה ישתנה." "אני בוודאי לא אתערב על כך כרגע", אומר מייסון, "אם כל אחד יחשוב שהשני לא יכול לתרום כלום, זה לעולם לא יקרה, אבל לעיתים יכולה להיות הבנה שהשני יכול לעשות דברים שאתה לא יכול לעשותם. אבל אני חושב שלרוג'ר יש עוד הרבה דברים לעשות." בנקודה זו, הוא כנראה צודק: בעוד גילמור היה שקט יחסית, לאחרונה, ווטרס עסוק בכמה פרוייקטים, כולל כתיבת אופרה על המהפכה הצרפתית, גרסת מחזמר ל"החומה", והוצאת שני שירים חדשים, באינטרנט.... שניהם שירים ביקורתיים על המדיניות של בוש ובלייר במזרח התיכון. למרות זאת, מייסון אינו יכול להפסיק לחלום על איזושהי השלמה פומבית בין השניים. "הייתי שמח מאוד אם זה יקרה" הוא כותב, "אבל אני חושב שהדרך היחידה בה זה יקרה, היא במסגרת משהו כמו LIVE AID, שבו מצטרפים לקידום מטרה החשובה יותר מהמריבות האישיות - ונוכל לעשות משהו נפלא." הוא עוצר, לפני מתן פרוגנוזה פלוידית: "אני מניח שזה לא בלתי אפשרי מבחינה הגיונית...".
וכך התחיל המסע שלי לתוך עולם הפלויד. זהו אינו המקום לתאור מפורט של מכלול יצירתם, אבל די במתן מספר דוגמאות כדי להוכיח שגם באלבומים הכי נשכחים שלהם חבויות הנאות בלתי צפויות. כל מי שנהנו מהמוזרות העדינה והחום האנושי של ה-BETA BAND, צריכים להאזין לצד א' של האלבום MEDDLE (משנת 1971) ובמיוחד לשיר מופלא בשם FEARLESS, שנשמע כאילו הוא לקוח מאלבומם של ה-BB משנת 1998, THE THREE EP. אם חשבתם שהקלאש יכלו לספר לכם הכל על אנגליה של סוף שנות השבעים, האזינו ל-ANIMALS (1977), ביקורת פוליטית וחברתית שלפני עידן תאצ'ר, מוצגת ע"י מי שנולדו בעת מלחמת העולם השניה - לא פנקיסטים נאיביים... אחד מהשירים האהובים עלי של הפלויד מוחבא באלבום TFC - הלאבום שבישר על עזיבתו של ווטרס את הלהקה.... השיר NOT NOW JOHN, מבשר על תום עידן האופטימיות והקונצנזוס שלאחר מלחמת העולם השניה, והמציאות העגומה של תחילת שנות השמונים.... לעיתים קרובות, שירים אלו נמשכים יותר מ-3 דקות. מדי פעם, השאפתנות שלהם הופכת אותם למגוכחים (כך ב"החומה", אלבום הכולל כמה שירים טובים, אך עדיין קשה לעיכול כאלבום שלם). החל מ-DSOTM, המוסיקה של הפלויד הונחתה ע"י התחושה של מחוייבות לומר משהו חשוב - וזו הסיבה מדוע התווית של "פרוג" אינה מדוייקת, כאשר מדברים על הפלויד. "הריב הגדול שלי עם הפלויד", אמר לי ווטרס פעם, "היה שניסיתי למשוך אותם, בניגוד לרצונם, אל מחוץ לפסטורליה והפנטסיה של סיד בארט - גם כאשר שירים אלו היו יפים - לעבר הדברים שהדאיגו אותי, שהיו בעלי גוון יותר פוליטי ופילוסופי. עד היום אנשים מדברים על ה"חלל". מה זה, לכל הרוחות? השירים שלנו לא היו קשורים בכלל לזה. אני לא יודע מה לא בסדר עם האנשים - חלל? מה הקשר בכלל?". ומעבר לכל זה, יש את אופרת הסבון המרתקת של הפלויד, המסוקרת בצורה טובה בספרו החדש של מייסון, INSIDE OUT. תוך שימוש בניסוחים שהם הן בעלי תובנה והן בעלי ביקורת עצמית, מתעמת מייסון עם נושאים שהיו לעיתים קרובות בבחינת טאבו - כגון כאשר הוא מתמודד עם רגשות האשמה של הלהקה - הקיימים עד היום - לגבי התדרדרותו של סיד בארט, שאולי הוחמרה בשל כשלונה של הלהקה לאפשר לו תקופת החלמה. "אפילו כיום, אני נדהם", הוא כותב "איך יכולנו להיות כל כך עיוורים? או טפשים? או שטותיים? אבל זה היה שונה באותם ימים. אנשים לא ידעו אז כל כך הרבה על הפרעות נפשיות מכל סוג, או על [השפעת] הסמים, או כל דבר אחר." תימות חוזרות בספר כוללות את אי יכולתם/רצונם של חברי הלהקה להתמודד בגלוי עם מתחים ביניהם; "להחזיק מעמד ביאוש שקט, זוהי הדרך האנגלית", כפי ששרו באחד משיריהם - וגרסתו של מייסון ליחסיהם הסוערים בני 35 השנה, של גילמור ו-ווטרס, המאופיינים מאז אמצע שנות השמונים בריחוק ועויינות. (ווטרס ניסה לשים קץ ללהקה בשנת 1985; גילמור היה נחוש להמשיך, תחת שם הלהקה, והשניים לא מדברים מאז). בימים הטובים, אומר מייסון, היו יחסים אלו מושתתים על מעין תלות הדדית הקשורה למונחים כגון "סימביוזה". "לדעתי, אפשר לומר שהיחסים היו כאלו שדייב עשה דברים שרוג'ר לא היה מסוגל לעשות - כגון לנגן בגיטרה בצורה נפלאה - ולדייב יש גם קול נפלא, אתה יודע. רק אז זה מצליח, כאשר כל אחד מהם מוסיף את היחודיות שלו, כמו ב-DSOTM, שחלק מהקסם שלו זה השירה הצלולה של דייב." "לרוג'ר היתה מוטיבציה חזקה מאוד וראש טוב למילים" אמר לי גילמור בשנת 2003, "הוא היה כוח יצירתי מאוד. ואני כנראה יכול לומר שהייתי יותר מוסיקלי ממנו. בוודאי יכולתי לשיר ללא זיופים, יותר טוב ממנו. [צוחק]. זה עבד טוב מאוד." באופן השופך אור על התמוטטות היחסים ביניהם מאוחר יותר, יש לקרוא את תגובתו של ווטרס לדברים אלו: "זה שטויות. אין שום ספק שגילמור זקוק למישהו אחר, אשר יוציא ממנו את נגינת הגיטרה הנפלאה שלו. והוא באמת גיטריט גדול. אבל הרעיון, שהוא מנסה לקדם כבר הרבה שנים, לפיו הוא איכשהו יותר "מוסיקלי" ממני, זה שטויות מוחלטות לגמרי. זה רעיון אבסורדי." בהקשר הזה, אולי מפליא לקרוא על השמועות לגבי איחוד אפשרי - אולי סביב חגיגות 30 השנה ליציאת WYWH - המסתובבות לאחרונה. דייב גילמור וריק רייט - הקלידן העדין של הלהקה - מסרבים להגיב. ווטרס מבטל בבוז את הרעיון: "אני לא מתגעגע לדייב, אם לומר זאת כך. אני חושב ששנינו אנשים די עקשנים. אני לא חושב שזה ישתנה." "אני בוודאי לא אתערב על כך כרגע", אומר מייסון, "אם כל אחד יחשוב שהשני לא יכול לתרום כלום, זה לעולם לא יקרה, אבל לעיתים יכולה להיות הבנה שהשני יכול לעשות דברים שאתה לא יכול לעשותם. אבל אני חושב שלרוג'ר יש עוד הרבה דברים לעשות." בנקודה זו, הוא כנראה צודק: בעוד גילמור היה שקט יחסית, לאחרונה, ווטרס עסוק בכמה פרוייקטים, כולל כתיבת אופרה על המהפכה הצרפתית, גרסת מחזמר ל"החומה", והוצאת שני שירים חדשים, באינטרנט.... שניהם שירים ביקורתיים על המדיניות של בוש ובלייר במזרח התיכון. למרות זאת, מייסון אינו יכול להפסיק לחלום על איזושהי השלמה פומבית בין השניים. "הייתי שמח מאוד אם זה יקרה" הוא כותב, "אבל אני חושב שהדרך היחידה בה זה יקרה, היא במסגרת משהו כמו LIVE AID, שבו מצטרפים לקידום מטרה החשובה יותר מהמריבות האישיות - ונוכל לעשות משהו נפלא." הוא עוצר, לפני מתן פרוגנוזה פלוידית: "אני מניח שזה לא בלתי אפשרי מבחינה הגיונית...".
melancholy man
New member
גרדיאן
עיתון בריטי
עיתון בריטי
הודי וטיגריס בסירה אחת
יענטו, "חיי פיי", של יאן מרטל; עברית, אנגלית, סעודית, מה שבא לכם, העיקר שתקראו את זה. אני רק באמצע הדרך, פחות או יותר, אבל לא לוקח יותר מפרק או שניים בשביל לקלוט את היופי של הספר הזה. ממש נהדר. לניר, ששאל לא מזמן על ספר עם תמורה רגשית כמו של "המקרה המוזר של הכלב", זה זה. שונה לגמרי, רעיון אחר, תפיסות עולם חסרות כל קשר, אבל בשני המקרים מדובר בספר שקשה להוריד, ולא כי הוא מותח במיוחד. אם יש דבר אח שמאוד אהבתי, זה היחס של "חיי פיי" לדת, הבחור המספר הוא נוצרי, וגם בדת ההינדו, וגם מוסלמי אדוק; אבל אין פה שטיפות מוח, ולא מדובר בלהתפלל הרבה, לשלם לקופת הצדקה, ולשנן פסוקים, אלא היופי הפשוט שבאמונה שאכן יש משהו מעלינו שדואג ומכוון את הכל.. "היז נוט דה קיינד יו האב טו וויינד אפ און סאנדיי", רק יותר מרגש. וגם: בלונד און בלונד, בוב דילן, כתבתי על זה בא"ר, אז אם רק לסכם: נהדר
גם אם המנגינות קצת חוזרות על עצמן לפעמים, זה רק בלוז אחרי הכל - שווה כל שניה.
יענטו, "חיי פיי", של יאן מרטל; עברית, אנגלית, סעודית, מה שבא לכם, העיקר שתקראו את זה. אני רק באמצע הדרך, פחות או יותר, אבל לא לוקח יותר מפרק או שניים בשביל לקלוט את היופי של הספר הזה. ממש נהדר. לניר, ששאל לא מזמן על ספר עם תמורה רגשית כמו של "המקרה המוזר של הכלב", זה זה. שונה לגמרי, רעיון אחר, תפיסות עולם חסרות כל קשר, אבל בשני המקרים מדובר בספר שקשה להוריד, ולא כי הוא מותח במיוחד. אם יש דבר אח שמאוד אהבתי, זה היחס של "חיי פיי" לדת, הבחור המספר הוא נוצרי, וגם בדת ההינדו, וגם מוסלמי אדוק; אבל אין פה שטיפות מוח, ולא מדובר בלהתפלל הרבה, לשלם לקופת הצדקה, ולשנן פסוקים, אלא היופי הפשוט שבאמונה שאכן יש משהו מעלינו שדואג ומכוון את הכל.. "היז נוט דה קיינד יו האב טו וויינד אפ און סאנדיי", רק יותר מרגש. וגם: בלונד און בלונד, בוב דילן, כתבתי על זה בא"ר, אז אם רק לסכם: נהדר
emmily plays
New member
Aqualung my friend..
פשוט נפלא. או יותר נכון- פשוט *ו* נפלא!
פשוט נפלא. או יותר נכון- פשוט *ו* נפלא!
weird dust
New member
לפי אחד הסרטים שלהם
פול חשב על סולט אנד פפר ומשם הגיע סרג'נט פפר אני לא יודע ממש כמה זה נכון אבל היה כזה קטע ברעיון איתם או אחד מהסרטים שלהם בשחור לבן
פול חשב על סולט אנד פפר ומשם הגיע סרג'נט פפר אני לא יודע ממש כמה זה נכון אבל היה כזה קטע ברעיון איתם או אחד מהסרטים שלהם בשחור לבן
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.