liavsayegh
New member
../images/Emo16.gif../images/Emo16.gif../images/Emo16.gif לזכר ההרוגים בפיגוע
בקניון השרון בנתניה. חברים, אני רוצה לספר לכם משהו. היום ה- 12.7.2005 בשעה 18:45 התפוצץ מחבל במעבר חצייה בכניסה לקניון השרון בנתניה. נתניה היא העיר שלי. נולדתי שם, גרתי שם רוב חיי, זה הבית שלי. אני הייתי בתוך הקניון, בקומה למטה, עם חברה. בדיוק היינו בסופר למטה, היא רצתה לקנות משהו לשתות. היא לא מצאה את מה שהיא חיפשה והיינו בדרכנו לצאת מהסופר והביתה. ואז, משום מקום, בום!! כמו שאתם יודעים (או לא) אני מאוד אופטימית, תמיד חושבת חיובי. ישר חשבתי, בלון גז התפוצץ...משהו קרה למעלית...הדחקתי את המחשבה על פיגוע, נראה לי מופרך מידי. אני וחברה שלי עלינו לקומה למעלה, רצנו לכיוון הדלת הראשית, שבקרבתה היתה הפיגוע, התקרבנו לחלון, ניסינו לראות...בדרך לשם שמענו אנשים בתוך הקניון בוכים, צועקים...היו כמה פצועים שנכנסו לתוך הקניון, ניסו לעזור להם. חברה שלי החליטה שהיא לא רוצה להסתכל מחוץ לחלון, אבל אני הייתי חייבת את זה לעצמי. הייתי צריכה לראות מה קרה, כזאת אני. מה ראיתי, אתם שואלים? מה שכן הצלחתי לראות זה גבר שוכב על מעבר החצייה, פצוע ברגלו, הוא היה בהכרה וניסה לקרוא לעזרה..מסביבו היו 5-6 מכוניות עם חלונות מנופצים. אני לא ראיתי את הצומת שבה הוא התפוצץ.. ראיתי את הצומת המחברת לה, ראיתי מהצד. זה הספיק. לחשוב כמה מזל היה לי, ולחברה שלי...אני עדיין לא מבינה שהייתי בפיגוע, וניצלתי, והיה לי מזל...לא מבינה, לא מעכלת... זה יותר מידי "סרט" בשבילי. לא האמנתי שזה יגיע אליי. מה נשאר לי לעשות? רק להגיד תודה ושוב תודה לאלוהים. כי רק ברגעים כאלה מבינים כמה החיים חשובים. וכל סרטי האימה, זה סרטים! המציאות שלנו היא סרט האימה הכי מפחיד שיש, ואנחנו כחובבי סרטי אימה מתגברים עליהם בדרך הכי טובה שיש, פשוט להתמודד. שלא תחשבו שעכשיו אני יסתגר בבית. ממש לא. אולי יהיה קצת קשה לחזור לקניון, אבל אני ייצא, וימשיך לחיות, כי שום דבר לא יעצור אותנו. אלוהים לא סתם נתן לי מזל, ואת החיים, כדי שאני ינצל אותם ויהנה מהם, וזה מה שאני יעשה. אבל זה לא אומר שאני ישכח...לא, לא. אני מקווה שלא שיעממתי אתכם, פשוט הייתי צריכה קצת להוריד מהלב... שלא נדע עוד צער ופיגועים...החלמה מהירה לפצועים, ותנחומים למשפחות. הדרך הכי טובה לחיות את החיים היא להתמודד איתם. תזכרו. ליאב.
בקניון השרון בנתניה. חברים, אני רוצה לספר לכם משהו. היום ה- 12.7.2005 בשעה 18:45 התפוצץ מחבל במעבר חצייה בכניסה לקניון השרון בנתניה. נתניה היא העיר שלי. נולדתי שם, גרתי שם רוב חיי, זה הבית שלי. אני הייתי בתוך הקניון, בקומה למטה, עם חברה. בדיוק היינו בסופר למטה, היא רצתה לקנות משהו לשתות. היא לא מצאה את מה שהיא חיפשה והיינו בדרכנו לצאת מהסופר והביתה. ואז, משום מקום, בום!! כמו שאתם יודעים (או לא) אני מאוד אופטימית, תמיד חושבת חיובי. ישר חשבתי, בלון גז התפוצץ...משהו קרה למעלית...הדחקתי את המחשבה על פיגוע, נראה לי מופרך מידי. אני וחברה שלי עלינו לקומה למעלה, רצנו לכיוון הדלת הראשית, שבקרבתה היתה הפיגוע, התקרבנו לחלון, ניסינו לראות...בדרך לשם שמענו אנשים בתוך הקניון בוכים, צועקים...היו כמה פצועים שנכנסו לתוך הקניון, ניסו לעזור להם. חברה שלי החליטה שהיא לא רוצה להסתכל מחוץ לחלון, אבל אני הייתי חייבת את זה לעצמי. הייתי צריכה לראות מה קרה, כזאת אני. מה ראיתי, אתם שואלים? מה שכן הצלחתי לראות זה גבר שוכב על מעבר החצייה, פצוע ברגלו, הוא היה בהכרה וניסה לקרוא לעזרה..מסביבו היו 5-6 מכוניות עם חלונות מנופצים. אני לא ראיתי את הצומת שבה הוא התפוצץ.. ראיתי את הצומת המחברת לה, ראיתי מהצד. זה הספיק. לחשוב כמה מזל היה לי, ולחברה שלי...אני עדיין לא מבינה שהייתי בפיגוע, וניצלתי, והיה לי מזל...לא מבינה, לא מעכלת... זה יותר מידי "סרט" בשבילי. לא האמנתי שזה יגיע אליי. מה נשאר לי לעשות? רק להגיד תודה ושוב תודה לאלוהים. כי רק ברגעים כאלה מבינים כמה החיים חשובים. וכל סרטי האימה, זה סרטים! המציאות שלנו היא סרט האימה הכי מפחיד שיש, ואנחנו כחובבי סרטי אימה מתגברים עליהם בדרך הכי טובה שיש, פשוט להתמודד. שלא תחשבו שעכשיו אני יסתגר בבית. ממש לא. אולי יהיה קצת קשה לחזור לקניון, אבל אני ייצא, וימשיך לחיות, כי שום דבר לא יעצור אותנו. אלוהים לא סתם נתן לי מזל, ואת החיים, כדי שאני ינצל אותם ויהנה מהם, וזה מה שאני יעשה. אבל זה לא אומר שאני ישכח...לא, לא. אני מקווה שלא שיעממתי אתכם, פשוט הייתי צריכה קצת להוריד מהלב... שלא נדע עוד צער ופיגועים...החלמה מהירה לפצועים, ותנחומים למשפחות. הדרך הכי טובה לחיות את החיים היא להתמודד איתם. תזכרו. ליאב.
