mean girl 16

New member
../images/Emo16.gif

בבכות ילדינו בצל גרדמים את חמת העולם לא שמענו. כי אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו. כי אתה בחרתנו מכל העמים, מנורוגים, מצ'כים, מבריטים. ובצעד ילדינו אלי גרדמים, ילדים יהודים, ילדים חכמים, הם יודעים כי דמם לא נחשב בדמים - הם קוראים רק לאם: אל תביטי. ואוכל הגרזן בימים ובליל, והאב הנוצרי הקדוש בעיר רום לא יצא מהיכל עם צלמי הגואל לעמד יום אחד בפוגרום. לעמוד יום אחד, יום אחד ויחידי, במקום שעומד בו שנים כמו גדי ילד קט, אלמוני, יהודי. ורבה דאגה לתמונות ופסלים ואוצרות אמנות פן יפצצו. אך אוצרות אמנות של ראשי-עוללים אל קירות וכבישים ירצצו. עיניהם מדברות: אל תביטי, האם, איך שורות ארוכות הנחנו. חיילים ותיקים וידועים לשם, רק קטנים-בקומה אנחנו. עיניהם מדברות עוד דברים אחדים: אלהי האבות, ידענו שאתה בחרתנו מכל הילדים, אהבת אותנו ורצית בנו. שאתה בחרתנו מכל הילדים להרג מול כסא כבודך. ואתה את דמנו אוסף בכדים כי אין לו אוסף מלבדך. ואתה מריחו כמו ריח פרחים ואתה מלקטו במטפחת, ואתה תבקשנו מידי הרוצחים ומידי השותקים גם יחד. [נתן אלתרמן, "מכל העמים"] לזכר ששת מליון הנספים שהוכחדו בשואת עמינו, מתוכם מליון וחצי ילדים. ה' יקום דמם. יהי זכרם ברוך
 

טלמ

New member
../images/Emo16.gif

במקום שאני אכתוב כאן מגילה על כל הראייה שלי על יום השואה כולכם מוזמנים לבלוג שלי: http://blog.tapuz.co.il/talstories/
 
../images/Emo16.gif../images/Emo104.gif כולנו ניצולי השואה ../images/Emo16.gif

עד לפני כעשר שנים, כשהייתי באמת ילד, יום השואה היה בעיני כליל הסדר של פסח. היינו הולכים לטקס יום השואה העירוני כל המשפחה ולאחר הטקס היינו הולכים כל הנכדים לביתה של סבתי, שם היינו יושבים על השטיח עם תה פולני ועוגיות פולניות וסבתא שלי הייתה מספרת לנו על השואה. היינו יושבים, שנה אחרי שנה, מעשר בלילה עד 2 - 3 לפנות בוקר מרותקים וסוחטים כל טיפת מידע שרק אפשר. וסבתא שלי הייתה מדברת, בשיא הסבלנות, עונה לשאלות ולא מתעייפת ולא מפסיקה. עשרות ומאות סיפורים שמענו, שנים על גבי שנים. באחת מהשנים המסורת פשוט דעכה. אם זה בגלל שרוב הנכדים כבר גדלו, התגייסו לצבא ולחלקם משפחות משלהם, או אם בגלל שסבתא שלי פשוט התעייפה מלספר. אבל אני - זוכר את כל הסיפורים, אחד לאחד ומספר אותם לעצמי כל שנה. אחד מהסיפורים הללו אני זוכר במיוחד. בסיפור, היא סיפרה לנו על אחותה הקטנה. כאשר באו לקחת את אמא של סבתי, סבתא של אמא שלי, למחנות המוות, האחות הקטנה רצתה ללכת איתה. סבתא שלי היתה צריכה להחליט אם לשמור על הילדה או לתת לה ללכת עם אימה. הילדה בכתה ובכתה ולבסוף היא נצמדה לאמה והלכה. ומעולם לא חזרה. תמיד חשבתי באיזו קלות זו שיכלה להילקח היתה סבתי. ביום הזיכרון הזה אני תמיד נזכר עד כמה חשובה המדינה שבה אנחנו חיים. עד כמה מצבנו שונה מהמצב שבו היו סבתי, משפחתה, וסבי ז"ל ומשפחתו. באופן מובהק גם אני ניצול שואה. אבל לא רק אני, אלא כל אחד ואחד מאתנו שחי כאן היום, עם האוכל החופשי והמנות הגדולות במסעדות, עם הכבישים שבנינו, עם היכולת להתווכח ולהשלים, עם היכולת לצחוק ולבכות באמת, ללא הצורך לשמור על חיינו בשארית כוחנו. כל אחד מאתנו שחי פה, לא משנה מאיזו עדה, לא משנה אם חילוניים או דתיים, ימניים או שמאלניים, לא משנה איזו מפלגה - כולנו צריכים להגיד תודה ולברך את העובדה שאנחנו ניצלנו מהשואה.
יהי זכרם ברוך
 

טלמ

New member
צודק. גם לי יש סיפור שנחרט בזכרוני

סיפור על סבי ואביו בגטו הקטן בעיירה שלהם, מוגלניצה. זה היה בתקופה שאחרי חגי תשרי וחל איסור לקרוא בדפי גמרא ובנוסף להדליק אור אחרי 11 בלילה. סביבות חצות אביו של סבי הדליק מנורת נפט וקרא גמרא. ההודעה הגיעה אל הנאצים והם חיפשו את אביו של סבי כדי להרגו. הוא ברח והתחבא בעליית הגג וחברו הגן עליו ואמר שאינו ידוע איפה הוא נמצא. הנאצים כיוונו לרקתו של אותו החבר אקדח ואביו של סבי (שהיה רב ד"א) לא יכל לסבול את המחשבה שימותו בגללו והסגיר את עצמו לנאצים. אישה צעקה מהחלון אל רחובות הגטו "רוצחים את הרב ישעיהו" וסבי (שגר כמה בניינים משם) שמע את הדבר ורץ אל בית אביו. שהוא הגיע, הנאצים שרפו עם מנורת הנפט את זקנו של אביו של סבי וניסו להרוג אותו. עכשיו אני אצטט מהספר שסבא שלי כתב בו: "ראיתי את הנעשה וזעקתי זעקה מרה. חייל ה-SS תפס את גרוני כאילו רצה להשתיקי לעד וכמעט הצליח. מנורת הנפט שאיתה שרפו את זקן אבי נפלה ושריפה החלה. הגרמנים ברחו ואנחנו כיבינו את השרפה". בתגובה למעשה כל נשות העיירה נאנסו. סבי סיפר שאביו נשא את האשמה על האונסים האלו עד יומו האחרון בגטו ורשה.
 
../images/Emo16.gif יהי זכרם ברוך

לי אגב יש את אחד הסיפורים היותר מעניינים על תקופת השואה, אבל אני לא אספר אותו, כי זה סיפור אישי ומשפחתי מדי שרק בזכותו אני בכלל קיים היום.
 
למעלה