../images/Emo160.gif טיסה ללא כרטיס ../images/Emo160.gif
עוד יום שגרתי של טיסות פנימיות במטוסים רוסים מתפרקים עמד לפני, הייתי צריך לטוס מקייב לדונייצק, עיר מחוזית במזרח אוקראינה. בתשע בבוקר, חצי שעה לפני הטיסה קניתי כרטיס טיסה בשדה התעופה, ולאחר הבדיקה הבטחונית שהזכירה את הכניסה לתחנה המרכזית בירושלים נתנו לי חתיכת נייר [בעברית קוראים לזה כרטיס עלייה למטוס, אבל קשה לכנות את זה כך] שעליו כתוב בעט את מקום הישיבה שלי במטוס. שאלתי "מתי הטיסה" ענו לי "נכריז ברמקול". חיכיתי. לאחר שעה של המתנה נשבר לי, ניגשתי לדלפק הצ'ק אין, אבל נאדה, לא דובים, לא יער ולא פקידה. במשרד ענו לי שהיה איחור בטיסה היוצאת מדונייצק, אמנם יש להם מטוס ריק בשדה התעופה, אבל צריך לחכות לטיסה של הצהריים, רק אז נטוס. אתה ממהר? חכה בסבלנות! אוקראינה. שאלתי אם אני יכול לצאת לעיר ולחזור לצהריים, ענו שאולי יהיה שינוי ולא כדאי לי כי אפסיד את הטיסה. לאחר שעתיים הכריזו שהטיסה יוצאת עוד שלוש דקות, תוך שניה נדחפתי לקופסת המתכת שטרקטור רוסי גרר אותה לכיוון המטוס ולאחר שלוש וחצי דקות כבר ישבתי במטוס, לאחר שעה וחצי המטוס המריא. דיוק סטאלניסטי. המטוס אגב, הוא yak 42. מטוס רוסי, שמזכיר קצת את הטופולוב 154. באמצע הטיסה ביקשתי מהיושב לידי עט, הוא ענה לי בעברית "אתה רוצה עט, אז למה את מבקש ברוסית?". אחסוך ממכם את התיאור על השירותים במטוס. הסיפור שלי מתחיל דווקא בטיסה חזור. הגעתי לשדה התעופה לאחר חצי יום מפרך ונסיעה של 300 ק"מ בדרכים כמעט לא סלולות. ומתברר שאין מקומות במטוס האחרון לקייב. פתחתי את היומן וגילתי שבשש בבוקר יש לי טיסה מקייב למוסקבה ומשם בתשע (שעה טיסה, שעה הפרש ושעה המתנה) טיסה לחור נידח אחר, אני חייב להגיע עוד הלילה לקייב. נגשתי לאחראי, סחבתי אותו הצידה ושאלתי אותו בשקט בשקט ובהרבה קריצות האם יש מצב לעלות למטוס, אני חייב. נתתי לו להבין שאני מבין שהוא אבא לילדים ושאני יודע שהמשכורת שלו לא מספיקה אפילו לחלב, לפי הקריצה בעין שלו הבנתי שהוא מבין שאני מבין. הוא אמר לי לחכות בסבלנות. עשר דקות לפני הטיסה הוא ניגש אלי, הסתכל לכל הצדדים ושאל אותי בשקט אם אסכים לטוס ללא כרטיס טיסה, עניתי מיד שכן, הוא אמר לי להמשיך לחכות. המלווה המקומי שלי התעצבן ואמר לי שזה לא חוקי, ואם ח"ו יקרה משהו לי יהיה לי ביטוח. עניתי לו שכרטיס טיסה זה ביטוח, נכון. אבל הביטוח הוא שאם ח"ו המטוס יפול, משפחתי תקבל עשרים גריבנה (4$ בכסף המקומי) פיצויים, על זה אני מוכן לוותר. לאחר חמש דקות ניגש שוב האחראי, לקח את החמישים דולר שלו (כרטיס טיסה אם היה מקום היה עולה 40$) ונתן לי משהו שנדמה היה לכרטיס טיסה רק ללא הכרטיס טיסה עצמו. הוא אמר לי לגשת לצ'ק אין, ביטחון ולמטוס. הפקידה ביקשה ממני את כרטיס הטיסה שלי, והאחראי נעלם, פחדתי לרגע. היא חייכה אלי ואמרה "אני יודעת מה יש לך ביד, תן לי אותו". היא נתנה לי איזשהו נייר אבל הפעם לא היה כתוב עליו היכן אני אמור לשבת. התחנה הבאה הייתה הביטחון, שוב מבקשים ממני את כרטיס הטיסה, שוב אני מהסס ושוב אני שומע כמו מתוך חלום את הפקידה אומרת "אני יודעת הכל, תן לי את מה שיש לך". מכונת השיקוף לא עבדה והפצצה שאם הייתה לי הייתה עוברת בשלום. ואז בא לו השוטר ואמר שיש בעיה, ואני צריך לבוא איתו. לא הבנתי איזו בעיה יש, אבל הבנתי שאכלתי אותה, התפללתי לנס. לא עברה דקה והאחראי צץ לו, החליק ליד השוטר שטר קטן והשוטר הרע התחיל לחייך וליווה אותי עד למטוס ברגל! במטוס (an - 24) הבנתי שלהנות מהטיסה הזאת אני לא הולך, הסירחון שנדף מהשירותים מנע ממני לחשוב על הרעיון של לשבת שם. הדיילת קראה לי, הושיבה אותי על חתיכת עץ שלא היה מחובר לשום מקום ועד היום אני לא מבין מאיפה צץ לו. לאחר שעה התחלתי להרגיש שישבני מתחיל להתיישר, לאחר שעה וחצי התפללתי שהמטוס יפול, נמאס לי. לאחר שעתיים שניה לפני שחתכתי את הווריד עם מזלג חד פעמי המטוס נחת. עוד יום עבר בשלום, חזרתי הביתה שלם. מוכן לעוד יום.
עוד יום שגרתי של טיסות פנימיות במטוסים רוסים מתפרקים עמד לפני, הייתי צריך לטוס מקייב לדונייצק, עיר מחוזית במזרח אוקראינה. בתשע בבוקר, חצי שעה לפני הטיסה קניתי כרטיס טיסה בשדה התעופה, ולאחר הבדיקה הבטחונית שהזכירה את הכניסה לתחנה המרכזית בירושלים נתנו לי חתיכת נייר [בעברית קוראים לזה כרטיס עלייה למטוס, אבל קשה לכנות את זה כך] שעליו כתוב בעט את מקום הישיבה שלי במטוס. שאלתי "מתי הטיסה" ענו לי "נכריז ברמקול". חיכיתי. לאחר שעה של המתנה נשבר לי, ניגשתי לדלפק הצ'ק אין, אבל נאדה, לא דובים, לא יער ולא פקידה. במשרד ענו לי שהיה איחור בטיסה היוצאת מדונייצק, אמנם יש להם מטוס ריק בשדה התעופה, אבל צריך לחכות לטיסה של הצהריים, רק אז נטוס. אתה ממהר? חכה בסבלנות! אוקראינה. שאלתי אם אני יכול לצאת לעיר ולחזור לצהריים, ענו שאולי יהיה שינוי ולא כדאי לי כי אפסיד את הטיסה. לאחר שעתיים הכריזו שהטיסה יוצאת עוד שלוש דקות, תוך שניה נדחפתי לקופסת המתכת שטרקטור רוסי גרר אותה לכיוון המטוס ולאחר שלוש וחצי דקות כבר ישבתי במטוס, לאחר שעה וחצי המטוס המריא. דיוק סטאלניסטי. המטוס אגב, הוא yak 42. מטוס רוסי, שמזכיר קצת את הטופולוב 154. באמצע הטיסה ביקשתי מהיושב לידי עט, הוא ענה לי בעברית "אתה רוצה עט, אז למה את מבקש ברוסית?". אחסוך ממכם את התיאור על השירותים במטוס. הסיפור שלי מתחיל דווקא בטיסה חזור. הגעתי לשדה התעופה לאחר חצי יום מפרך ונסיעה של 300 ק"מ בדרכים כמעט לא סלולות. ומתברר שאין מקומות במטוס האחרון לקייב. פתחתי את היומן וגילתי שבשש בבוקר יש לי טיסה מקייב למוסקבה ומשם בתשע (שעה טיסה, שעה הפרש ושעה המתנה) טיסה לחור נידח אחר, אני חייב להגיע עוד הלילה לקייב. נגשתי לאחראי, סחבתי אותו הצידה ושאלתי אותו בשקט בשקט ובהרבה קריצות האם יש מצב לעלות למטוס, אני חייב. נתתי לו להבין שאני מבין שהוא אבא לילדים ושאני יודע שהמשכורת שלו לא מספיקה אפילו לחלב, לפי הקריצה בעין שלו הבנתי שהוא מבין שאני מבין. הוא אמר לי לחכות בסבלנות. עשר דקות לפני הטיסה הוא ניגש אלי, הסתכל לכל הצדדים ושאל אותי בשקט אם אסכים לטוס ללא כרטיס טיסה, עניתי מיד שכן, הוא אמר לי להמשיך לחכות. המלווה המקומי שלי התעצבן ואמר לי שזה לא חוקי, ואם ח"ו יקרה משהו לי יהיה לי ביטוח. עניתי לו שכרטיס טיסה זה ביטוח, נכון. אבל הביטוח הוא שאם ח"ו המטוס יפול, משפחתי תקבל עשרים גריבנה (4$ בכסף המקומי) פיצויים, על זה אני מוכן לוותר. לאחר חמש דקות ניגש שוב האחראי, לקח את החמישים דולר שלו (כרטיס טיסה אם היה מקום היה עולה 40$) ונתן לי משהו שנדמה היה לכרטיס טיסה רק ללא הכרטיס טיסה עצמו. הוא אמר לי לגשת לצ'ק אין, ביטחון ולמטוס. הפקידה ביקשה ממני את כרטיס הטיסה שלי, והאחראי נעלם, פחדתי לרגע. היא חייכה אלי ואמרה "אני יודעת מה יש לך ביד, תן לי אותו". היא נתנה לי איזשהו נייר אבל הפעם לא היה כתוב עליו היכן אני אמור לשבת. התחנה הבאה הייתה הביטחון, שוב מבקשים ממני את כרטיס הטיסה, שוב אני מהסס ושוב אני שומע כמו מתוך חלום את הפקידה אומרת "אני יודעת הכל, תן לי את מה שיש לך". מכונת השיקוף לא עבדה והפצצה שאם הייתה לי הייתה עוברת בשלום. ואז בא לו השוטר ואמר שיש בעיה, ואני צריך לבוא איתו. לא הבנתי איזו בעיה יש, אבל הבנתי שאכלתי אותה, התפללתי לנס. לא עברה דקה והאחראי צץ לו, החליק ליד השוטר שטר קטן והשוטר הרע התחיל לחייך וליווה אותי עד למטוס ברגל! במטוס (an - 24) הבנתי שלהנות מהטיסה הזאת אני לא הולך, הסירחון שנדף מהשירותים מנע ממני לחשוב על הרעיון של לשבת שם. הדיילת קראה לי, הושיבה אותי על חתיכת עץ שלא היה מחובר לשום מקום ועד היום אני לא מבין מאיפה צץ לו. לאחר שעה התחלתי להרגיש שישבני מתחיל להתיישר, לאחר שעה וחצי התפללתי שהמטוס יפול, נמאס לי. לאחר שעתיים שניה לפני שחתכתי את הווריד עם מזלג חד פעמי המטוס נחת. עוד יום עבר בשלום, חזרתי הביתה שלם. מוכן לעוד יום.
