../images/Emo160.gif
אתה קם ומתיישב ליידי. מלטף את שערותיי השחורות, ומעיר אותי בנשיקות עדינות על הלחי והצוואר. אני מתעוררת, ובעדינות פוקחת עיניים. מולי נגלת תמונתך שעוד מטושטשת, מעורפלת בצבעי אורו הלבנבן של הבוקר, ועינייך הירוקות. מחייכת אלייך, ומתיישבת על המיטה, ממש ליידך. "אני נוסע". אני עוד בטוחה שזה רק הבילבול של הבוקר, שעוד לא התעוררתי, אז אני לא לוקחת את מילותייך ברצינות, ונשכבת על המיטה, מוכנה לעוד חמש דקות שינה, לפני שאני מתחילה את היום שלי. "יסמין, קומי רגע" את מלטף את ידי, ומעיר אותי שוב. בעדינות, אתה כורך את ידיך סביב גופי, ומרים אותי לכורסא בסלון, ומתיישב לפניי. אתה כל כך יפה. אני קמה מהכורסא ופונה ללכת לכיוון חדר האמבטייה, כדי להטיז על עצמי מים, כדי להתרענן, כדי לעבור מעולם שכולו חלומות יפייפים, הזיות מתוקות, וטוב, לעולם של מציאות גועשת וקשה. אתה דוחף אותי בעדינות, ותוך כדי חיוך, אני שוב מתיישבת על הכורסא. "יסמין, אני טס רחוק מפה בשבוע הבא". אני מביטה בך, ומשפשפת את עיניי. ליבי מתחיל לפעום בקצב מהיר, בקצב שכבר מילותיי לא בשלטתי. אני מחזיק לי את היד, ומספר לי שיש לך סידורים, ושהציעו אלייך לעבוד שם, בתור טכנאי של חברת מיקרוסופט. ושאתה נוסע, לוושינגטון, רחוק רחוק ממני. ואתה אפילו לא יודע לכמה זמן. ואני ? אני יושבת ובוהה במנורה הירוקה שתלויה מעל ראשך, ומחייכת ושואלת את עצמי, אם זה שוב קורה, ואם אני שוב אוכל לעמוד פרידה. אתה מנער אותי, מביט בי בעינייך המרדימות במבט שדורש ממני תגובה. אין לי תשובה אלייך, יקירי. אז אני שוב תולה מבטי במנורה. אתה שואל אותי, "מה יהיה עכשיו?" בקול מלא בעצבות ועצבנות שמדגדגת לך את הקצוות של הלב, ולא עוזבת אותך לשניה. אני מביטה בך ושואלת אותך- "זה הסוף, לא?" . אני אפילו לא מצפה לתשובה. אני שוב פונה לקום מהכורסא, ופונה לכיוון המקלחת. אתה לא עוצר אותי הפעם. אתה ומבטייך מלווים אותי עד שאני נכנסת לחדרון הקטן, ופותחת את הברז. טפטוף וזרימת המים, נשמעים כל כך מעצבנים, כל כך איטיים הבוקר. אני סוגרת את הברז במכה, ומביטה במראה. אני רואה את דמותך משתקפת מאחוריי. אתה חובק אותי, ולוחש לי לאוזן "יסמין, אני מציע לך לבוא איתי". אז יקירי, איך אתה מבקש ממני לעזוב פה את כל מה שיש לי? איך אתה דורש ממני להתנתק מהכל ולהתחיל חיים חדשים במקום חדש, איתך. אהובי, בניתי פה חיים, פה יצרתי לי משפחה. פה פרסנתי, פה ביתי, פה כל חיי. זה לא הזמן יקירי, זה לא הזמן לעזוב. אני רוצה עוד לגדול כאן, אני רוצה פה לרכוש את הנסיון. אני מסתובבת אלייך, ובמבט מלא דמעות של עצב וכעס גם יחד, מרגישה איך עננים של אושר מתחלפים בעננים של בילבול בתוך ליבי. ואתה מנשק אותי. ואז שואל "את באה איתי יסמין ?" ואני נשארת ככה, מביטה בעינייך המטריפות, מנסה להגיע לעינייך בתשוקה. תנשק אותי. רק עוד נשיקה... ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ זו הפעם הראשונה בה אני מבקשת את עצתכם , אנשי המילים. לתת לו את ליבי איתו למסע, ולצפות בו מתרחק ממני , או להפקיר את מה שבניתי, לטובת עולם חדש. אבל את העולם ה"נהדר" הזה, כבר ראיתי... ?
אתה קם ומתיישב ליידי. מלטף את שערותיי השחורות, ומעיר אותי בנשיקות עדינות על הלחי והצוואר. אני מתעוררת, ובעדינות פוקחת עיניים. מולי נגלת תמונתך שעוד מטושטשת, מעורפלת בצבעי אורו הלבנבן של הבוקר, ועינייך הירוקות. מחייכת אלייך, ומתיישבת על המיטה, ממש ליידך. "אני נוסע". אני עוד בטוחה שזה רק הבילבול של הבוקר, שעוד לא התעוררתי, אז אני לא לוקחת את מילותייך ברצינות, ונשכבת על המיטה, מוכנה לעוד חמש דקות שינה, לפני שאני מתחילה את היום שלי. "יסמין, קומי רגע" את מלטף את ידי, ומעיר אותי שוב. בעדינות, אתה כורך את ידיך סביב גופי, ומרים אותי לכורסא בסלון, ומתיישב לפניי. אתה כל כך יפה. אני קמה מהכורסא ופונה ללכת לכיוון חדר האמבטייה, כדי להטיז על עצמי מים, כדי להתרענן, כדי לעבור מעולם שכולו חלומות יפייפים, הזיות מתוקות, וטוב, לעולם של מציאות גועשת וקשה. אתה דוחף אותי בעדינות, ותוך כדי חיוך, אני שוב מתיישבת על הכורסא. "יסמין, אני טס רחוק מפה בשבוע הבא". אני מביטה בך, ומשפשפת את עיניי. ליבי מתחיל לפעום בקצב מהיר, בקצב שכבר מילותיי לא בשלטתי. אני מחזיק לי את היד, ומספר לי שיש לך סידורים, ושהציעו אלייך לעבוד שם, בתור טכנאי של חברת מיקרוסופט. ושאתה נוסע, לוושינגטון, רחוק רחוק ממני. ואתה אפילו לא יודע לכמה זמן. ואני ? אני יושבת ובוהה במנורה הירוקה שתלויה מעל ראשך, ומחייכת ושואלת את עצמי, אם זה שוב קורה, ואם אני שוב אוכל לעמוד פרידה. אתה מנער אותי, מביט בי בעינייך המרדימות במבט שדורש ממני תגובה. אין לי תשובה אלייך, יקירי. אז אני שוב תולה מבטי במנורה. אתה שואל אותי, "מה יהיה עכשיו?" בקול מלא בעצבות ועצבנות שמדגדגת לך את הקצוות של הלב, ולא עוזבת אותך לשניה. אני מביטה בך ושואלת אותך- "זה הסוף, לא?" . אני אפילו לא מצפה לתשובה. אני שוב פונה לקום מהכורסא, ופונה לכיוון המקלחת. אתה לא עוצר אותי הפעם. אתה ומבטייך מלווים אותי עד שאני נכנסת לחדרון הקטן, ופותחת את הברז. טפטוף וזרימת המים, נשמעים כל כך מעצבנים, כל כך איטיים הבוקר. אני סוגרת את הברז במכה, ומביטה במראה. אני רואה את דמותך משתקפת מאחוריי. אתה חובק אותי, ולוחש לי לאוזן "יסמין, אני מציע לך לבוא איתי". אז יקירי, איך אתה מבקש ממני לעזוב פה את כל מה שיש לי? איך אתה דורש ממני להתנתק מהכל ולהתחיל חיים חדשים במקום חדש, איתך. אהובי, בניתי פה חיים, פה יצרתי לי משפחה. פה פרסנתי, פה ביתי, פה כל חיי. זה לא הזמן יקירי, זה לא הזמן לעזוב. אני רוצה עוד לגדול כאן, אני רוצה פה לרכוש את הנסיון. אני מסתובבת אלייך, ובמבט מלא דמעות של עצב וכעס גם יחד, מרגישה איך עננים של אושר מתחלפים בעננים של בילבול בתוך ליבי. ואתה מנשק אותי. ואז שואל "את באה איתי יסמין ?" ואני נשארת ככה, מביטה בעינייך המטריפות, מנסה להגיע לעינייך בתשוקה. תנשק אותי. רק עוד נשיקה... ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ זו הפעם הראשונה בה אני מבקשת את עצתכם , אנשי המילים. לתת לו את ליבי איתו למסע, ולצפות בו מתרחק ממני , או להפקיר את מה שבניתי, לטובת עולם חדש. אבל את העולם ה"נהדר" הזה, כבר ראיתי... ?