הסינגל הראשון
לקראת סוף ינואר 1967, פתחו מנהלי הפלויד, פיטר ג'נר ואנדרו קינג, במו"מ עם חברת EMI להחתמת הלהקה. כדי להרשים את חברת התקליטים, הקליטה הלהקה מספר שלושה שירים באולפן בצ'לסי, בהפקתו של ג'ו בויד ידידם. בנוסף על גרסה מוקדמת ל-Interstellar Overdrive, הקליטה הלהקה גם את השירים "ארנולד ליין" ו-"Candy and a Currant Bun", שנקרא אז עדיין"Let's Roll Another One". חברת EMI אכן התרשמה מהשירים, והסכימה להוציא את שני השירים האחרונים כסינגל, בתנאי שימולאו שתי דרישות: אחת, שהלהקה תעבוד מעתה והלאה עם מפיק-בית של החברה, והשניה, שהלהקה תקליט מחדש את Let's Roll Another One - שם השיר ומילותיו, שרמזו על גילגול ג'וינטים, היו יותר מדי עבור החברה. הלהקה הסכימה לשני התנאים, והקליטה את Let's Roll כ-Candy and a Currant Bun, תוך שינוי מילות השיר. Arnold Layne (בארט) השיר Arnold Layne נשמע, גם כיום, כשיר מדהים, וזאת מכמה בחינות: ראשית, גם כיום, שיר על גבר הגונב בגדי נשים מחבלי-הכביסה, ולובש אותם, ייחשב כשיר נועז - על אחת כמה וכמה בשנת 1967. השיר אמנם עבר "מתחת למכ"מ" של הצנזורה ב-BBC, אבל צונזר ע"י רדיו לונדון - תחנת רדיו פירטית, מהמובילות באותה תקופה. הלהקה הגיבה בהתאם: "ארנולד ליין פשוט אוהב להתלבש בבגדי נשים; הרבה אנשים אוהבים את זה. זו המציאות", אמר בארט. "אם אנחנו לא יכולים לשיר שירים על הצורות השונות של החוויה האנושית, אין מקום עבורנו בתחום המוסיקה", אמר ווטרס, מצידו. בארט כתב את השיר בעקבות מקרה אמיתי, שקרה בקיימבריג' בהיותו נער: מישהו נתפס לאחר שנהג לגנוב את בגדיהן של הסטודנטיות מחבלי-הכביסה. (אמותיהם של בארט ו-ווטרס נהגו להשכיר חדרים לסטודנטיות בבתיהן). השיר מדהים גם בשל היותו אחד השירים הראשונים, בתולדות הרוק הבריטי, בהם חל ניתוק תרבותי מהשורשים האמריקאיים של הרוק. זהו שיר מאוד "אנגלי" באופיו, הן בנושא שלו (השוו לשירים של הסטונס והקינקס בנושא), והן בביצועו. הצליל הפסיכדלי של השיר היווה חידוש גדול באותם ימים ברוק הבריטי, כשהוא מתנתק במודע מהריתם'נ'בלוז האמריקאי. הניתוק התרבותי מהשורשים האמריקאיים בא לידי ביטוי גם במבטא האנגלי הכבד של בארט; עד אז, זמרים בריטיים השתדלו לאמץ מבטא אמריקאי בעת השירה (ללא הצלחה יתרה, יש לציין). השילוב של הצליל הפסיכדלי, הבלתי-מתפשר של השיר, עם הסיפור החריג המסופר בו, יוצר בו-זמנית גם אפקט קומי וגם תחושה של איום - דואליות שקיימת במרבית שיריו של בארט. מצד אחד, אנו אמורים לצחוק על ה"הובי המוזר" של ארנולד ליין, ועל דמותו הנשקפת מהמראה, כשהוא לובש כותונת לילה כחולה שקופה. מצד שני, השיר מסתיים במסר מוסרני: ארנולד ליין מושם בבית הסוהר, כאשר נאמר לו "אל תעשה זאת שוב!", על רקע האקורדים האחרונים, האגרסיביים, של השיר. לדעתי, זהו אחד משיריו הטובים ביותר של בארט. שילוב כמעט מושלם (ואני לא אומרת את זה בד"כ על שירים) בין המוסיקה למילים, ואיכות גבוהה, בלתי מתפשרת, של שניהם. זה היה אחד השירים הראשונים של הפלויד שהיכרתי, עוד כשהייתי ילדה, ושנים רבות לפני ששמעתי את שמו של בארט. כילדה, השיר היה בעיני אחד הסמלים המובהקים של שנות הששים, יחד עם See Emily Play. Candy and a Currant Bun צד ב' של הסינגל, הוא שיר פופ-פסיכדליה, עם מילים העוסקות - כמו שירים רבים באותה תקופה - בצפיה בבחורות יפות ברחוב ופטנזיות עליהן. (ואגב, מילת ה-F אינה מופיעה בשיר, בניגוד למה שכתוב באתרים מסויימים; זה צ"ל "Walk"). זהו שיר שתמיד מזכיר לי קיץ, גלידה ונעורים. אולי בגלל שהשיר הוא בדיוק על זה. בארט הוא כאן בשיא הבטחון העצמי שלו, לכאורה, אך הוא גם שר "you know I'm feeling frail" - דבר המרמז, אולי, על היותו מודע לפגיעות שלו כבר בשלב זה. אבל, אולי אני קוראת כאן דברים בדיעבד, שלא היו שם מלכתחילה.... הסינגל היה, למרבית ההפתעה, להיט במצעדי הפזמונים, והגיע לבין 20 ה"גדולים". הצלחתו של השיר הביאה ליצירת לחץ על בארט, לכתוב עוד להיטים.
---------------------------------------------------------------------- ביום רביעי, יועלה לדיון הסינגל השני של הפלויד, See Emily Play / Scarecrow. השיר See Emily Play מצוי באוספים Relics ו-Echoes וכן בדיסק The Early Singles שצורף לקופסא Shine On, ובאוסף Works. השיר Scarecrow מצוי באלבום Piper at the Gates of Dawn ובאוסף The Early Singles.
