ציףציף1000
New member
כבר נעשה, לפני מספר חודשים
נסה שנית.
נצל"ש: ראה מה כתבתי לגבי מכירות אלבומי הפלויד, בשרשור למעלה.
נסה שנית.
DSOTM - המשך
- פותח הנושא ציףציף1000
- פורסם בתאריך
מבין אלבומי הפלויד, לדעתי DSOTM
הוא באמת השלם מכולם. הוא האלבום שאני הכי אוהב בשלמותו, וזאת למרות שאני חושב שיש להם יצירות יותר טובות; שברים של אלבומים (ע"ע saucerful of secretes, echoes, astronomy domine,shine on-all parts וכן הלאה). הייתי נותן, כמו שנאמר כאן לפני, סכום עתק רק בשביל לשמוע את DSOTM מחדש בפעם הראשונה... הקטע הפותח, מוסר לנו על שאנו עתידים לחוות דרך שמיעת האלבום הנ"ל; בתחילת speak to me, נשמעים רעש מכונה מטריד, צחוק של איש משוגע, רעש הקופה הרושמת המעיק וחונק, ופולס של אדם, המעידים על מציאות לא משגשגת במיוחד. אז נכנסת הצרחה האדירה השוברת את המציאות העגומה ובמקומה מגיעים הצלילים הכ"כ רגועים ושלווים, אווירת אופוריה, צלילים שאצלי באסוציאציות מצטיירים כחוצי מדבריות צחיחים נטולי נאות מדבר, המכינים אותך לקראת breath. בהמשך, breath מספר לנו על איך שחיי אדם תלויים במעשיו ובבחירותיו שלו עצמו, תוך ליווי של נגינת גיטרה בצלילים חוצי גלקסיות רחוקות, ואורגן שמתנגן לו ברקע בשקט בשקט, אך בעוצמה רבה; ממש בלי לשים לב, הוא נותן את התחושה החללית וחסרת הזמן, ואת תחושת הריחוף שבשיר. אני ממש מכור לפתיחה הזו, והיא אפילו עוד יותר טובה בפולס! מומלץ בחום! מתן.
הוא באמת השלם מכולם. הוא האלבום שאני הכי אוהב בשלמותו, וזאת למרות שאני חושב שיש להם יצירות יותר טובות; שברים של אלבומים (ע"ע saucerful of secretes, echoes, astronomy domine,shine on-all parts וכן הלאה). הייתי נותן, כמו שנאמר כאן לפני, סכום עתק רק בשביל לשמוע את DSOTM מחדש בפעם הראשונה... הקטע הפותח, מוסר לנו על שאנו עתידים לחוות דרך שמיעת האלבום הנ"ל; בתחילת speak to me, נשמעים רעש מכונה מטריד, צחוק של איש משוגע, רעש הקופה הרושמת המעיק וחונק, ופולס של אדם, המעידים על מציאות לא משגשגת במיוחד. אז נכנסת הצרחה האדירה השוברת את המציאות העגומה ובמקומה מגיעים הצלילים הכ"כ רגועים ושלווים, אווירת אופוריה, צלילים שאצלי באסוציאציות מצטיירים כחוצי מדבריות צחיחים נטולי נאות מדבר, המכינים אותך לקראת breath. בהמשך, breath מספר לנו על איך שחיי אדם תלויים במעשיו ובבחירותיו שלו עצמו, תוך ליווי של נגינת גיטרה בצלילים חוצי גלקסיות רחוקות, ואורגן שמתנגן לו ברקע בשקט בשקט, אך בעוצמה רבה; ממש בלי לשים לב, הוא נותן את התחושה החללית וחסרת הזמן, ואת תחושת הריחוף שבשיר. אני ממש מכור לפתיחה הזו, והיא אפילו עוד יותר טובה בפולס! מומלץ בחום! מתן.
דארק סייד...
לדעתי הוא אלבום שלם ביותר. לא רק זה הוא גם סוגר מעגל. ההתחלה- פעימות לב אדם. משהו שגורם לך להרגיש קצת פרנואיד. קצת מפוחד פתאום- מה יקרה לפעימות עכשיו? ואז קטע המעבר האדיר "ספיק טו מי" הזה שמסכם את כל השירים פחות או יותר... ברית' לדעתי יצירה מרגשת מאד. זה גרם למשהו בתוכי לזוז. משהו עמוק. פתאום רציתי להתכרבל לי. הרגשתי פתאום קטנה ושברירית. מסכנה כזאת. הבנתי שבעצם כל מה שבעולם הזה- מה שבשליטתי הוא כאין וכאפס לעומת כל מה שלא. בכלל, כל הדיסק -לפי דעתי ואני מדגישה זאת- בא להראות לנו כמה אנו קטנים. קטנים לעומת כל העולם כולו, קטנים לעומת רגשות, קטנים לעומת אי שפיות אשר אוחזת אותך ולא מרפה- אבל יחד עם הכאב של חוסר האונים, אי השפיות עוזרת לך, מפנקת אותך, אוהבת אותך. אי השפיות מתעתעת בך. הדיסק מראה לנו כמה אנחנו מתעסקים בקטנונית יום-יומינו ולא עוצרים לחשוב לשניה על משהו קצת אחר. מזון אולי מסוג אחר. ואז, אחרי כל הטרקים המופלאים, אחרי כל סערת הרגשות, הלב חוזר לפעום. לב האדם שב להיות רק לב האדם הפשוט. הוא פועם לו בקצב אחיד- אך בעוצמה חודרת ונחלש, נחלש, נחלש, עד שגווע לו ומשאיר אחריו טעם של זיכרון.
לדעתי הוא אלבום שלם ביותר. לא רק זה הוא גם סוגר מעגל. ההתחלה- פעימות לב אדם. משהו שגורם לך להרגיש קצת פרנואיד. קצת מפוחד פתאום- מה יקרה לפעימות עכשיו? ואז קטע המעבר האדיר "ספיק טו מי" הזה שמסכם את כל השירים פחות או יותר... ברית' לדעתי יצירה מרגשת מאד. זה גרם למשהו בתוכי לזוז. משהו עמוק. פתאום רציתי להתכרבל לי. הרגשתי פתאום קטנה ושברירית. מסכנה כזאת. הבנתי שבעצם כל מה שבעולם הזה- מה שבשליטתי הוא כאין וכאפס לעומת כל מה שלא. בכלל, כל הדיסק -לפי דעתי ואני מדגישה זאת- בא להראות לנו כמה אנו קטנים. קטנים לעומת כל העולם כולו, קטנים לעומת רגשות, קטנים לעומת אי שפיות אשר אוחזת אותך ולא מרפה- אבל יחד עם הכאב של חוסר האונים, אי השפיות עוזרת לך, מפנקת אותך, אוהבת אותך. אי השפיות מתעתעת בך. הדיסק מראה לנו כמה אנחנו מתעסקים בקטנונית יום-יומינו ולא עוצרים לחשוב לשניה על משהו קצת אחר. מזון אולי מסוג אחר. ואז, אחרי כל הטרקים המופלאים, אחרי כל סערת הרגשות, הלב חוזר לפעום. לב האדם שב להיות רק לב האדם הפשוט. הוא פועם לו בקצב אחיד- אך בעוצמה חודרת ונחלש, נחלש, נחלש, עד שגווע לו ומשאיר אחריו טעם של זיכרון.
trancelover
New member
BREATH קטע ע-נ-ק
מה שאני אוהב בTIME זה את המן חזרה לBREATH בסוף השיר BREATH פשוט משלים את האלבום בתןר התחלה עם SPEAK TOME הכל יושב לי טוב המילים עם הלחן ישר לתוך הלב אחד הוא פשוט ההתחלה המושלמת לאלבום שיר כלכך חם הסאונד ממש מרגישים פה את המיקס המדובר אולי חבל מעט שהוא קצר לעלה אבל מסתדרים עם מה שיש
מה שאני אוהב בTIME זה את המן חזרה לBREATH בסוף השיר BREATH פשוט משלים את האלבום בתןר התחלה עם SPEAK TOME הכל יושב לי טוב המילים עם הלחן ישר לתוך הלב אחד הוא פשוט ההתחלה המושלמת לאלבום שיר כלכך חם הסאונד ממש מרגישים פה את המיקס המדובר אולי חבל מעט שהוא קצר לעלה אבל מסתדרים עם מה שיש
Speak to me
קטע שלמעשה מקושר לקטע האחרון, Eclipse, בפעימות הלב המתגברות שבו הוא מתחיל. פעימות הלב מתחילות את הקטע, ובמהלך הזמן מתווספים אליהן אפקטים קוליים אחרים, ודיבורים על שגעון (משהו בסגנון של "אני יודע שהייתי משוגע, אין אחד שלא היה"), צחוק משוגע, וכל הקטע הולך ונבנה עד למעבר בצרחה אל Breath.
קטע שלמעשה מקושר לקטע האחרון, Eclipse, בפעימות הלב המתגברות שבו הוא מתחיל. פעימות הלב מתחילות את הקטע, ובמהלך הזמן מתווספים אליהן אפקטים קוליים אחרים, ודיבורים על שגעון (משהו בסגנון של "אני יודע שהייתי משוגע, אין אחד שלא היה"), צחוק משוגע, וכל הקטע הולך ונבנה עד למעבר בצרחה אל Breath.
Breath
ה*שיר* (שיר=לא קטע אקלקטי של אפקטים קוליים) הראשון באלבום Dark side of the moon. ההמשך הישיר ל-speak to me. השיר מתחיל בקטע אינסטרומנטלי פסיכודלי למדי שהוא למעשה נגינת הבית הראשון בשיר. לאחר מכן נוספים שני בתים שבהם גם קיימת שירה. Breath הוא למעשה תמצית של האלבום- גם מבחינה מילולית וגם מבחינה מוזיקלית. מבחינה מוזיקלית, סגנון העיבוד והצלילים עצמם מזכירים חלקים אחרים, בעיקר את The great gig in the sky. כמו כן השיר מקושר ל-Breath reprise בסופו של Time, והצליל שמתחיל בו מופיע כמעט בכל שיר ושיר באלבום. מבחינה מילולית, הוא מכיל את כל הנושאים העיקריים שבהם עוסק האלבום- הוא עוסק בזמן, בכסף, ואפילו קיים בו צירוף מילים שחוזר על עצמו ב-Eclipse "all you touch and all you see" השיר בעצם קורא להירגע ממירוץ החיים המטורף. בבית הראשון, הוא מבקש לנשום עמוקות, להפסיק להיות קר ומנוכר. הוא מתאר את חיי הבן אדם- הוא יחיה הרבה, הוא יגיע רחוק- הוא יחלוק שמחה ועצב עם סביבתו- והשיר למעשה אומר לאותו אדם, שרק מעשיו, וחוויותיו הן מה שחשוב בחיים- לא כל ההצלחות, השגת הכסף וההצלחה בעבודה. יכול להיות גם שהאמירה שכל מה שאתה רואה ונוגע בו הוא כל מה שחייך יהיו, אינה קריאה שכזאת, אלא מעין אמירה, לגבי מוגבלות חיי הבן אדם וחוסר יכולתו לצאת אל מחוץ לגבולות חושיו. בבית השני, מובאת דוגמא לאדם שנוהג בצורה שהשיר מטיף לצורה ההפוכה. הוא מושווה לארנב, אולי הארנב מאליסה בארץ הפלאות (?). כמו הארנב, האדם רץ, כמוהו הוא חופר חורים בלתי נחוצים, או אפילו אם הם נחוצים- לא חשובים עד כדי כך בקרקע, גם הוא שוכח מה"שמש", המטאפורה שחוזרת גם ב-Time לכיף, הנאה, חוויה וכו'. כאשר הוא מסיים לבסוף את אותה עבודה סיזיפית, הוא חוזר לעסוק בה, במקום להנות מפרי עמלו. השיר מסתכם באמירה שרק אם תהיה הדוק ולא משוחרר, ואם תהיה "מאוזן" (כאשר מאוזן במקרה היוצא דופן הזה, היא מילת גנאי שכזו), אפילו על ה"גל" הגבוה ביותר, רק כך תמות מהר. ולסיכום- השיר מהווה תמצית של האלבום כולו. הוא מהווה קריאה להשתחררות והנאה. *הכל פרי הזיותיי הבלתי מוסברות. אני מניח שיש פגמים כלשהם, אבל אני מזהיר מראש שכל הניתוח הנ"ל סובייקטיבי עד שגוי, ולכן אין לזעום אם נמצא בו פגם כלשהו
ה*שיר* (שיר=לא קטע אקלקטי של אפקטים קוליים) הראשון באלבום Dark side of the moon. ההמשך הישיר ל-speak to me. השיר מתחיל בקטע אינסטרומנטלי פסיכודלי למדי שהוא למעשה נגינת הבית הראשון בשיר. לאחר מכן נוספים שני בתים שבהם גם קיימת שירה. Breath הוא למעשה תמצית של האלבום- גם מבחינה מילולית וגם מבחינה מוזיקלית. מבחינה מוזיקלית, סגנון העיבוד והצלילים עצמם מזכירים חלקים אחרים, בעיקר את The great gig in the sky. כמו כן השיר מקושר ל-Breath reprise בסופו של Time, והצליל שמתחיל בו מופיע כמעט בכל שיר ושיר באלבום. מבחינה מילולית, הוא מכיל את כל הנושאים העיקריים שבהם עוסק האלבום- הוא עוסק בזמן, בכסף, ואפילו קיים בו צירוף מילים שחוזר על עצמו ב-Eclipse "all you touch and all you see" השיר בעצם קורא להירגע ממירוץ החיים המטורף. בבית הראשון, הוא מבקש לנשום עמוקות, להפסיק להיות קר ומנוכר. הוא מתאר את חיי הבן אדם- הוא יחיה הרבה, הוא יגיע רחוק- הוא יחלוק שמחה ועצב עם סביבתו- והשיר למעשה אומר לאותו אדם, שרק מעשיו, וחוויותיו הן מה שחשוב בחיים- לא כל ההצלחות, השגת הכסף וההצלחה בעבודה. יכול להיות גם שהאמירה שכל מה שאתה רואה ונוגע בו הוא כל מה שחייך יהיו, אינה קריאה שכזאת, אלא מעין אמירה, לגבי מוגבלות חיי הבן אדם וחוסר יכולתו לצאת אל מחוץ לגבולות חושיו. בבית השני, מובאת דוגמא לאדם שנוהג בצורה שהשיר מטיף לצורה ההפוכה. הוא מושווה לארנב, אולי הארנב מאליסה בארץ הפלאות (?). כמו הארנב, האדם רץ, כמוהו הוא חופר חורים בלתי נחוצים, או אפילו אם הם נחוצים- לא חשובים עד כדי כך בקרקע, גם הוא שוכח מה"שמש", המטאפורה שחוזרת גם ב-Time לכיף, הנאה, חוויה וכו'. כאשר הוא מסיים לבסוף את אותה עבודה סיזיפית, הוא חוזר לעסוק בה, במקום להנות מפרי עמלו. השיר מסתכם באמירה שרק אם תהיה הדוק ולא משוחרר, ואם תהיה "מאוזן" (כאשר מאוזן במקרה היוצא דופן הזה, היא מילת גנאי שכזו), אפילו על ה"גל" הגבוה ביותר, רק כך תמות מהר. ולסיכום- השיר מהווה תמצית של האלבום כולו. הוא מהווה קריאה להשתחררות והנאה. *הכל פרי הזיותיי הבלתי מוסברות. אני מניח שיש פגמים כלשהם, אבל אני מזהיר מראש שכל הניתוח הנ"ל סובייקטיבי עד שגוי, ולכן אין לזעום אם נמצא בו פגם כלשהו
ציףציף1000
New member
אני מסכימה עם הניתוח הנ"ל
וגם עם הדברים היפים שנכתבו ע"י כל המשתתפים - נימרודל, abarth, יותם, nave ואמיר, בנוגע ל-Speak to Me ו-Breathe. הפתיחה של האלבום היא אכן חזקה מאוד. היינו: היא מגובשת, חסרת פשרות. בניגוד לאלבומים הקודמים, שהיו נסיוניים בהרבה, ובהם הלהקה חיפשה את מקומה ואת דרכה - על פי עדויותיהם-שלהם - כאן הם הגיעו לכדי אמירה מוסיקלית ורעיונית שעמה הם היו שלמים. ההשלמה הזו ניכרת באלבום לכל אורכו. לדוגמא: כפי שנאמר, האפקטים בהם עשו שימוש לאורך כל האלבום, מופיעים ב"תמצית" כבר בהתחלה, וחוזרים אחר כך - מה שמעיד על כך שהאלבום הוא יחידה מגובשת אחת, ושאין בה חלק עמו הלהקה לא היתה שלמה (אם אתם מבינים למה אני מתכוונת). כמה מילים על הרקע לשני הקטעים הראשונים: הצחוק ה"מטורף" בהתחלה הוא של פיטר וואטס, שהיה roadie ואיש הסאונד של הפלויד משנת 1967 ועד סוף 1973. וואטס היה מיודד עם הלהקה, כפי שנראה מהתמונה שצולמה על החוף בסן טרופז, אותה העליתי לפורום בשבוע שעבר (הוא גם הופיע בעטיפה האחורית של אומהגומה, על פי השמועה. לא ראיתי את זה בעצמי). וואטס היה היפי, ואדם עם בעיות בכלל, כולל בעיות סמים. כמו דמויות-משנה רבות בסיפור של הפלויד, הלהקה דאגה לו גם לאחר שהפסיק לעבוד עבורה. בשנת 1976 הוא נמצא מת ממנת-יתר בדירתו בנוטינג היל - דירה שהפלויד (או גילמור ספציפית?) שכרו/קנו עבורו. השחקנית נעמי ווטס, היא ביתו של ווטס הנ"ל, ומופיעה אף היא - כתינוקת - בתמונה. הקרדיט לקטע Speak to Me ניתן לניק מייסון, אף כי תרומתו היתה מינימלית. ווטרס טען, שנים אחר כך, שזו היתה "מתנת יום הולדת" למייסון. מייסון עצמו הודה שהקרדיט לא ממש הגיע לו. זה נשמע קטנוני ומצחיק, אבל בדיוק על דברים כאלו הם רבו, בסוף שנות השמונים, כשהם גוררים לוויכוח גם קטעים מהעבר הרחוק. שם הקטע - Speak to me - לקוח מביטוי שהיה שגור על אחד ממקורבי הלהקה. יכול להיות שזה היה וואטס עצמו - אני לא זוכרת כרגע מי. Breathe: ווטרס הגה את גרעין השיר הזה עוד כשעבד, בשנת 1970, על פס הקול של The Body עם רון גיסין. המילים הראשונות: Breathe, breathe in the air, מופיעות גם שם, אם כי הרעיון מאחורי המילים שונה: במקור, היתה זו מחאה על הרס הסביבה ע"י התיעוש וכד'. כאן, כפי שכתב יותם, זוהי קריאה להרגע מהמירוץ המטורף של החיים, להתחיל להרגיש, לשים לב למקום בו אנו נמצאים, לאנשים אחרים. ווטרס אמר בראיונות, שנים לאחר מכן, שבתקופה בה כתב את DSOTM הוא החל פתאום להבין כמה החיים קצרים: רגע אחד אתה צעיר שכל החיים לפניו, ופתאום אתה מגלה שאתה בן 28 ואתה כבר לא תלמיד - זה החיים האמיתיים, וזה עכשיו (זה בערך מה שהוא אמר). Breathe הוא אכן ה"מסגרת" של האלבום, ומוסר ההשכל שלו חוזר לאורך כל היצירה, כפי שניתן לראות בחזרה על ביטויים - מילוליים ומוסיקליים - בהמשך.
וגם עם הדברים היפים שנכתבו ע"י כל המשתתפים - נימרודל, abarth, יותם, nave ואמיר, בנוגע ל-Speak to Me ו-Breathe. הפתיחה של האלבום היא אכן חזקה מאוד. היינו: היא מגובשת, חסרת פשרות. בניגוד לאלבומים הקודמים, שהיו נסיוניים בהרבה, ובהם הלהקה חיפשה את מקומה ואת דרכה - על פי עדויותיהם-שלהם - כאן הם הגיעו לכדי אמירה מוסיקלית ורעיונית שעמה הם היו שלמים. ההשלמה הזו ניכרת באלבום לכל אורכו. לדוגמא: כפי שנאמר, האפקטים בהם עשו שימוש לאורך כל האלבום, מופיעים ב"תמצית" כבר בהתחלה, וחוזרים אחר כך - מה שמעיד על כך שהאלבום הוא יחידה מגובשת אחת, ושאין בה חלק עמו הלהקה לא היתה שלמה (אם אתם מבינים למה אני מתכוונת). כמה מילים על הרקע לשני הקטעים הראשונים: הצחוק ה"מטורף" בהתחלה הוא של פיטר וואטס, שהיה roadie ואיש הסאונד של הפלויד משנת 1967 ועד סוף 1973. וואטס היה מיודד עם הלהקה, כפי שנראה מהתמונה שצולמה על החוף בסן טרופז, אותה העליתי לפורום בשבוע שעבר (הוא גם הופיע בעטיפה האחורית של אומהגומה, על פי השמועה. לא ראיתי את זה בעצמי). וואטס היה היפי, ואדם עם בעיות בכלל, כולל בעיות סמים. כמו דמויות-משנה רבות בסיפור של הפלויד, הלהקה דאגה לו גם לאחר שהפסיק לעבוד עבורה. בשנת 1976 הוא נמצא מת ממנת-יתר בדירתו בנוטינג היל - דירה שהפלויד (או גילמור ספציפית?) שכרו/קנו עבורו. השחקנית נעמי ווטס, היא ביתו של ווטס הנ"ל, ומופיעה אף היא - כתינוקת - בתמונה. הקרדיט לקטע Speak to Me ניתן לניק מייסון, אף כי תרומתו היתה מינימלית. ווטרס טען, שנים אחר כך, שזו היתה "מתנת יום הולדת" למייסון. מייסון עצמו הודה שהקרדיט לא ממש הגיע לו. זה נשמע קטנוני ומצחיק, אבל בדיוק על דברים כאלו הם רבו, בסוף שנות השמונים, כשהם גוררים לוויכוח גם קטעים מהעבר הרחוק. שם הקטע - Speak to me - לקוח מביטוי שהיה שגור על אחד ממקורבי הלהקה. יכול להיות שזה היה וואטס עצמו - אני לא זוכרת כרגע מי. Breathe: ווטרס הגה את גרעין השיר הזה עוד כשעבד, בשנת 1970, על פס הקול של The Body עם רון גיסין. המילים הראשונות: Breathe, breathe in the air, מופיעות גם שם, אם כי הרעיון מאחורי המילים שונה: במקור, היתה זו מחאה על הרס הסביבה ע"י התיעוש וכד'. כאן, כפי שכתב יותם, זוהי קריאה להרגע מהמירוץ המטורף של החיים, להתחיל להרגיש, לשים לב למקום בו אנו נמצאים, לאנשים אחרים. ווטרס אמר בראיונות, שנים לאחר מכן, שבתקופה בה כתב את DSOTM הוא החל פתאום להבין כמה החיים קצרים: רגע אחד אתה צעיר שכל החיים לפניו, ופתאום אתה מגלה שאתה בן 28 ואתה כבר לא תלמיד - זה החיים האמיתיים, וזה עכשיו (זה בערך מה שהוא אמר). Breathe הוא אכן ה"מסגרת" של האלבום, ומוסר ההשכל שלו חוזר לאורך כל היצירה, כפי שניתן לראות בחזרה על ביטויים - מילוליים ומוסיקליים - בהמשך.
ציףציף1000
New member
../images/Emo168.gif On the Run / Time ../images/Emo168.gif
עם Breathe Reprise בסוף... הבית האחרון ב-Time הוא אכן חזרה על Breathe.
עם Breathe Reprise בסוף... הבית האחרון ב-Time הוא אכן חזרה על Breathe.
Time
על on the run אין לי הרבה מה להרחיב, האמת היא שאני לא ממש אוהב את הקטע, הוא קצת חוזר על עצמו בסופו של דבר...רק הצחוק המטורף נחמד
זה לא כל כך קשור, אבל בDub side of the moon עשו לon the run גירסא ממש יפה של דראמ-נ-בייס מהיר ומטורף. בקשר לTime - הליריקה מעניינת, בקצרה היא מספרת שכשצעירים לא חושבים על הזמן, "אתה צעיר והחיים ארוכים", אוהבים להתבטל הרבה ולהנות, עד שיום אחד, "עשר שנים כבר מאחוריך", ואתה מתחיל להרגיש שאתה מפסיד את ה"שמש" (כמו שאמרו בשרשור הזה כבר, השמש מסמלת את ההנאה מהחיים). הזמן מתחיל לרוץ מהר פתאום, ואתה מנסה לתפוס את השמש...אבל כנראה שמאוחר מדי... אני מפרש את השיר כמשהו שאומר שזמן הוא דבר שלילי, שתמיד מנסים להתחרות בו, ומן הסתם, תמיד מפסידים. מה שנקרא מירוץ החיים
מבחינה מוזיקלית, Time הוא עוד יותר מעניין - השיר מתחיל בצילצילום מפחידים, שאחרי האווירה של On the Run והשקט שאחריו יכולים לגרום לשבץ מוחי, הם מתחלפים לתיקתוקים של שעון, שהם בערך מתחלפים לתיפוף על תופים ששכחתי את שמם כרגע..אז מתחיל גילמור לשיר (גילמור, נכון?) והנה הקטע בין האהובים עליי באלבום: שומעים את הקלידים של רייט בצד ימין, את הגיטרה המלווה בצד שמאל, ואת ה lead guitar בmain (שני הצדדים יחד), עד סוף השיר, כולל בBreath reprise. השיר ממשיך, עם סולו מצויין של גילמור, אחריו עוד שני בתים, ואז המעבר לBreath שוב. המעבר הוא יפה, המנגינה שייכת חצי לBreath וחצי לTime - הקלידים והגיטרה שדיברתי עליהם קודם עדיין קיימים, וכל השאר שייך לBreath, כולל השירה, הflow.
על on the run אין לי הרבה מה להרחיב, האמת היא שאני לא ממש אוהב את הקטע, הוא קצת חוזר על עצמו בסופו של דבר...רק הצחוק המטורף נחמד
On the run
שיר שבהתחלה חשבתי שהוא למעשה קשור למותו של אביו של ווטרס, בגלל דבר שבהחלט נשמע כמו ירי מסוקים, ובריחה מטורפת של אדם, אבל מכיוון שהשיר בא מיד לאחר Breath, שיניתי את דעתי במשך הזמן, ולמעשה השיר הזה הוא למעשה המשך ישיר ל-Breath, שממחיש את המסר של Breath- המירוץ המטורף של החיים, שנקטעים על ידי הזמן. השיר אינו מבין האהובים עליי בלשון המעטה, ולטעמי הוא מעין שפל ב-Dark side. הוא דומה מדי לטרנס או משהו שכזה.
שיר שבהתחלה חשבתי שהוא למעשה קשור למותו של אביו של ווטרס, בגלל דבר שבהחלט נשמע כמו ירי מסוקים, ובריחה מטורפת של אדם, אבל מכיוון שהשיר בא מיד לאחר Breath, שיניתי את דעתי במשך הזמן, ולמעשה השיר הזה הוא למעשה המשך ישיר ל-Breath, שממחיש את המסר של Breath- המירוץ המטורף של החיים, שנקטעים על ידי הזמן. השיר אינו מבין האהובים עליי בלשון המעטה, ולטעמי הוא מעין שפל ב-Dark side. הוא דומה מדי לטרנס או משהו שכזה.
Time
השיר האהוב עליי ב-Dark side of the moon, ושל פינק פלויד בכלל. השניות הראשונות הן תקתוק שקט של שעון, שמתפרץ לפתע בשרשרת צלצולי שעונים רועמים. מכאן יש קטע אינסטרומנטלי דמוי שעון, שנמשך כמה דקות, והולך ומתגבר, ובונה את הרקע לתחילת השירה. בשלב מסויים מתחיל ה*שיר* (מלשון שירה, זמרה, הקראת מילים בצורה מוזיקלית), שבנוי (אם אינני טועה), משני חלקים- החלק שעד Tired, והחלק שאחריו. הקול עד Tired הוא קול קשוח למדי, והוא מתחלף בקול רך ומלודי יותר. השיר מגיע עד לשיאו, כשנייה לאחר "Gun", שם מתחיל הסולו היפה ביותר לטעמי אי פעם. ישנו צליל התפרצות שכזה שחוזר על עצמו פעמים די רבות ב-Time, והוא מופיע כמה פעמים בסולו. לבסוף הסולו מגיע לסיומו, ושוב מתחילה השירה. שוב, כמו בחלק שלפני הסולו, היא מתחלקת לשני חלקים- החלק הקשה יותר והחלק הרך יותר, שהפעם מתחלף במילה Every. למעשה, בשיר Time כלול גם שיר נוסף- Breath reprise. יש בו למעשה בית נוסף ב-Breath, אם כי הבית שונה, והוא ווריאציה שונה במידה לא מועטה מהמקור. המילים בשיר Time, יש לטעמי את המילים הנכונות ומלאות המשמעות ביותר בכל Dark side of the moon. הוא למעשה מחולק לשני חלקים- החלק עד ההבנה של בזבוז הזמן, והנסיון (שלא מתאפשר) לפצות על הבזבוז בשיר מתואר אדם, שהוא בעצם אתה- הפנייה היא ישירה אל השומע- הוא אינו מנצל את הזמן המוגבל העומד לרשותו. הוא סופר את הרגעים לסיומו של היום, במקום לנצל אותם- וכל זאת ב"off hand way", כלומר שהאדם לא תופס את הבזבוז המשווע שהוא מקיים. ישנן שתי מילים לתיאור בזבוז (fritter and waste), כדי להדגיש את הבזבוז. אתה נשאר באותו מקום, ולא הולך לחקור, לגלות ולהנות ממקומות חדשים (אגב, השימוש במילה ground כביטוי למקום מגורים היה גם ב-Breath). אתה סומך על כך שאחרים יוליכו אותך, ולא נוקט פעולות בעצמך- אתה למעשה נותן את גורלך ואת חייך בידי אחרים מתוך עצלות, או פחד כלשהו מהלא ידוע. אתה עייף מלשכב בשמש (שוב- השמש כמטאפורה לאיזה סוג של הנאה), כלומר- אין לך כבר כוח לעשות ולפעול (ולהנות), ולכן אתה נשאר בבית בעצלות, ומסתכל בגשם- פעולה משעממת וחסרת תוחלת ללא ספק. "אתה צעיר, והחיים ארוכים"- זוהי הגישה שלך- אין טעם לעשות ולפעול, כי ממילא נשאר עוד זמן רב לחיות- אולם בשורה הבאה, גישה זו מתרסקת, כאשר אתה מגלה ש-10 שנים מחייך בוזבזו, ולא הרגשת שהן חולפות- לא ניצלת אותן- וכעת "החמצת את יריית הפתיחה", כלומר איחרת, לא יצאת לחיים בזמן, ועד שהבנת את הבזבוז וההשחתה, זמן רב מחייך כבר חלף. (כאן בא הסולו, שמפריד למעשה בין שני החלקים של השיר) בשלב הזה, שכבר הבנת את אשר אירע, אתה רץ *ורץ* (עוצמת הפעולה מודגשת, על ידי חזרה פעמיים), אבל אתה לא תוכל להשיב את הנעשה- השמש כבר שוקעת, וממהרת לעבר יום חדש. השמש, אמנם, היא אותו דבר, אבל אתה לא- בניגוד לשמש, המחזורית, שתישאר בשמיים לנצח נצחים (נו, זה לא מדוייק מדעית, אבל כמה מיליארדי שנים זה מספיק
), אתה נעשה זקן יותר, בריא פחות, וקרוב יותר ויותר למותך. אולם, כל זה לא מצליח לשנות את המצב שלך- השנים "מתקצרות" (כלומר- השנים מתקצרות בעיניך- אתה לא מספיק לעשות את מה שרצית), אתה לא מוצא זמן לעשות דברים שאותם אתה רוצה לעשות, וכל התכניות שאתה מתכנן, ורוצה לבצע- נגמרות בסופו של דבר בתכנון, על הנייר. התכניות תלויות (התכניות אגב באמת תלויות- על המקרר, או ביומנך) ב"ייאוש", האנשה שבאה לבטא עד כמה אין סיכוי שהן יבוצעו אי פעם, ולסיכום- הזמן נעלם, והשיר נגמר (ווטרס חייב להיות פסימי, הלא כך?) המילים של השיר הזה כל כך נכונות. זמן הוא באמת מצרך יקר, שלא ניתן יהיה להשיב אחר כך, שמבוזבז בכזאת קלות על ידי אנשים. Breath reprise- מילים השיר מתאר למעשה שני דברים- את החזרה הבייתה בלילה, ואת הדת. הוא שוב מעביר ביקורת מרומזת על כך שכל שהמקום שבו האדם היה רוצה להיות כאשר הוא יכול, זה ביתו (שם הוא עסוק בצפייה מודרכת בגשם?), אם כי זאת פרשנות שלאו דווקא נכונה למשפט הזה. מתוארת ההתרגעות של אותו בן אדם בביתו, אל מול האח החמים. לאחר מכן, מתואר במקום רחוק משם, טקס מסויים, שמזכיר במידה מספיקה כדי להגיד שזהו תיאור של תפילה כלשהי. פעמון הברזל קורא לאנשים, "קורא לנאמנים לברכיהם"- זו דרך מיוחדת למדי לתאר תפילה, אם כי נכונה. "In the softly spoken magic SPELLS"- למילה "spells" אין קונוטציה חיובית כלל וכלל, והשימוש במילה מראה על ביקורת כלפי אותו טקס של כריעת הנאמנים על ברכיהם, לפני המילים ה"קסומות" וה"מדוברות רכות", מכיוון שלבסוף אותן מילים ודרשות הן "spells". ולסיכום- השיר Time, מבחינת המילים ומבחינה שירית הוא שיר מצויין, הטוב ביותר ב-Dark side of the moon (לדעתי). *כפי שכבר כתבתי ב-Breath, כל הקשקושים בהודעה זו אינם דווקא נכונים והם פרי מוחי הקודח, ואין להתייחס אליהם כיותר מכך
השיר האהוב עליי ב-Dark side of the moon, ושל פינק פלויד בכלל. השניות הראשונות הן תקתוק שקט של שעון, שמתפרץ לפתע בשרשרת צלצולי שעונים רועמים. מכאן יש קטע אינסטרומנטלי דמוי שעון, שנמשך כמה דקות, והולך ומתגבר, ובונה את הרקע לתחילת השירה. בשלב מסויים מתחיל ה*שיר* (מלשון שירה, זמרה, הקראת מילים בצורה מוזיקלית), שבנוי (אם אינני טועה), משני חלקים- החלק שעד Tired, והחלק שאחריו. הקול עד Tired הוא קול קשוח למדי, והוא מתחלף בקול רך ומלודי יותר. השיר מגיע עד לשיאו, כשנייה לאחר "Gun", שם מתחיל הסולו היפה ביותר לטעמי אי פעם. ישנו צליל התפרצות שכזה שחוזר על עצמו פעמים די רבות ב-Time, והוא מופיע כמה פעמים בסולו. לבסוף הסולו מגיע לסיומו, ושוב מתחילה השירה. שוב, כמו בחלק שלפני הסולו, היא מתחלקת לשני חלקים- החלק הקשה יותר והחלק הרך יותר, שהפעם מתחלף במילה Every. למעשה, בשיר Time כלול גם שיר נוסף- Breath reprise. יש בו למעשה בית נוסף ב-Breath, אם כי הבית שונה, והוא ווריאציה שונה במידה לא מועטה מהמקור. המילים בשיר Time, יש לטעמי את המילים הנכונות ומלאות המשמעות ביותר בכל Dark side of the moon. הוא למעשה מחולק לשני חלקים- החלק עד ההבנה של בזבוז הזמן, והנסיון (שלא מתאפשר) לפצות על הבזבוז בשיר מתואר אדם, שהוא בעצם אתה- הפנייה היא ישירה אל השומע- הוא אינו מנצל את הזמן המוגבל העומד לרשותו. הוא סופר את הרגעים לסיומו של היום, במקום לנצל אותם- וכל זאת ב"off hand way", כלומר שהאדם לא תופס את הבזבוז המשווע שהוא מקיים. ישנן שתי מילים לתיאור בזבוז (fritter and waste), כדי להדגיש את הבזבוז. אתה נשאר באותו מקום, ולא הולך לחקור, לגלות ולהנות ממקומות חדשים (אגב, השימוש במילה ground כביטוי למקום מגורים היה גם ב-Breath). אתה סומך על כך שאחרים יוליכו אותך, ולא נוקט פעולות בעצמך- אתה למעשה נותן את גורלך ואת חייך בידי אחרים מתוך עצלות, או פחד כלשהו מהלא ידוע. אתה עייף מלשכב בשמש (שוב- השמש כמטאפורה לאיזה סוג של הנאה), כלומר- אין לך כבר כוח לעשות ולפעול (ולהנות), ולכן אתה נשאר בבית בעצלות, ומסתכל בגשם- פעולה משעממת וחסרת תוחלת ללא ספק. "אתה צעיר, והחיים ארוכים"- זוהי הגישה שלך- אין טעם לעשות ולפעול, כי ממילא נשאר עוד זמן רב לחיות- אולם בשורה הבאה, גישה זו מתרסקת, כאשר אתה מגלה ש-10 שנים מחייך בוזבזו, ולא הרגשת שהן חולפות- לא ניצלת אותן- וכעת "החמצת את יריית הפתיחה", כלומר איחרת, לא יצאת לחיים בזמן, ועד שהבנת את הבזבוז וההשחתה, זמן רב מחייך כבר חלף. (כאן בא הסולו, שמפריד למעשה בין שני החלקים של השיר) בשלב הזה, שכבר הבנת את אשר אירע, אתה רץ *ורץ* (עוצמת הפעולה מודגשת, על ידי חזרה פעמיים), אבל אתה לא תוכל להשיב את הנעשה- השמש כבר שוקעת, וממהרת לעבר יום חדש. השמש, אמנם, היא אותו דבר, אבל אתה לא- בניגוד לשמש, המחזורית, שתישאר בשמיים לנצח נצחים (נו, זה לא מדוייק מדעית, אבל כמה מיליארדי שנים זה מספיק
פינוקיו שמי
New member
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.