More חלק א'
More הרקע לאחר השלמת האלבום Saucerful of Secrets, החלו הפלויד לאט לאט לבנות את עצמם מחדש. חברי הלהקה היו נחושים לפתוח דף חדש, ולמצוא את קו מוסיקלי יחודי. במשך השנים הבאות, ולמעשה עד DSOTM בשנת 1973, עסקה הלהקה בחיפושי דרך, בנסיון לגבש אמירה ייחודית. דווקא במשך תקופה זו של חיבוטי נפש מוסיקליים, יצרו הפלויד, לטעמי, את הדברים המעניינים ביותר בקריירה שלהם. באופן אירוני, חברי הלהקה אינם מעריכים כיום במיוחד את התקופה הזו (דבר שאולי בא לידי ביטוי בהמנעות הכמעט מוחלטת של הוצאה של חומר "נדיר" מתקופה זו). חיפושי הדרך של הפלויד הביאו אותם להפסקת הנסיון לשווק עצמם כלהקת מצעדים – הם הפסיקו להוציא סינגלים לאחר 1968 – ולהתמקדות באלבומים ובכתיבת יצירות נסיוניות, אקספרימנטים באלקטרוניקה, בעיבודים וקונצפטים - ובהעברת מסרים דרך יצירת "אווירה" מוסיקלית, יותר מאשר דרך טקסטים ישירים. אותה "אווירה" שיצרה הלהקה, התגבשה עם הזמן והפכה למעשה לקו מוסיקלי מנחה, שנשאר עמה למעשה עד סוף דרכה. יש הרואים בתפישה זו – יתכן שבצדק – את שורשי גל האמביינט של השנים האחרונות. 1969 במהלך שנת 1969 עסקו הפלויד בכמה פרוייקטים במקביל: הראשון היה היצירה The Man and the Journey,עמה הופיעו ברחבי אירופה במהלך מרבית השנה, בהצלחה רבה. למען הסדר, אני מעתיקה לכאן דברים שכתבתי בעבר על היצירה: "מדובר ביצירה המורכבת משתי סוויטות, אחת The Man והשניה The Journey. הפלויד הופיעו עם היצירה הזו בשנים 1969-1970. היא לא יצאה על אלבום רשמי מאחר ומרבית השירים נוכסו לצורך פסקול הסרט More (כמו Cymbline, לדוגמא) או הופיעו - בשמות שונים - באלבומים אחרים של הלהקה. נדמה לי שרק 2-3 קטעים לא הופיעו במקום אחר, אח"כ. ניתן לשמוע את היצירה כיום רק בבוטלגים - ויש כמה וכמה כאלו, כשהמפורסם בהם (ככל הנראה) הוא הבוטלג של ההופעה באמסטרדם, מחודש ספטמבר 1969. (הגרסה הטובה ביותר של Cymbaline שיש לי - מתוך איזה 10 גרסאות - היא גרסת בוטלג מתוך הופעה של The Man and The Journey, אבל זו לא ההופעה מאמסטרדם, אלא אחרת). לטעמי, זוהי יצירה מרתקת. היא נסיונית בהרבה מ-Atom Heart Mother, שהוקלטה בעצם במקביל, ויותר מורכבת ממנה, מוסיקלית וקונצפטואלית. מבחינה הסטורית, זוהי חוליה חשובה בהתפתחות יצירות-הקונצפט של הפלויד. הנושאים שהופיעו כאן - המחזוריות של לידה-חיים-מוות, החוויות היומיומיות כמעצבות את המצב הנפשי של האדם וכו' - הופיעו אח"כ בכל היצירות של הפלויד, ובמיוחד ב-DSOTM. למעשה, היצירה הזו היא הבסיס ל-DSOTM." הפרוייקט השני עליו עבדו הפלויד במהלך 1969 היה האלבום Ummagumma, שעליו ייכתב בהמשך. במהלך העבודה על אומהגומה, הספיקו הפלויד גם להקליט, באולפני Abbey Road במשך שבוע ימים, את פס הקול לסרטו של ברבט (ברבה?) שרודר, More. שרודר, שזה היה עבורו הפיצ'ר הראשון, כמדומני, רצה את הפלויד לסרטו ככל הנראה בגלל הקשר בין המוסיקה הפסיכדלית שהלהקה ניגנה (עד אז) לבין נושא הסרט, שעסק בגורלם המר של זוג נרקומנים באיביזה. הפלויד, מצדם, ראו בכך הזדמנות להכנס לתחום הלחנת פסי-קול, שנראה להם באותה תקופה כאופציה אפשרית, במידה וייכשלו כלהקת רוק קונבנציונלית. למרות שהלהקה טענה שהם אילתרו את השירים תוך כדי ההקלטה, נראה שלפחות כמה מהשירים נכתבו קודם לכן, לפחות בגירסה גולמית. האלבום מאופיין בגישה מוסיקלית מגוונת: משירים אקוסטיים שקטים ועד אקספרימנטים אלקטרוניים; מהשפעות אתניות (מזרחיות, ספרדיות) ועד רוק מערבי קונבנציונלי. בסך הכל, זהו אלבום מרשים, גם אם חלק מהנסיונות בו נשמעים כיום לאוזנינו כ"בוסריים". ניכרת בו ההתפתחות המוסיקלית של הלהקה, מאז ימי Saucerful. שירים כגון Cymbaline, Green is the colour ו-Cirrus Minor מצביעים על התפתחות מרשימה במיוחד של רוג'ר ווטרס, ככותב שירים.
