בסופו של דבר, גם ברשת, הכללים הרגילים
צריכים לפעול. אולי בתקופה התחלתית שכזו, עוד לא ברור איך לתרגם את הכללים המוכרים לתווך הלא מוכר, אבל העקרון הוא אותו עקרון. לאף אחד לא רצוי לחטט באובססיביות. אם מישהו מחטט באובססיביות (בודק במגירות סגורות, מרחרח מצעים ובגדים, מתקשר בעילום שם, מתחקר חברים = קורא רשומות, עוקב אחרי צ'טים, מחפש תגובות) הרי שמשהו לא תקין. לא תקין בקשר, ואולי לא תקין אצלו (חרדה גבוהה מדי? שעמום?). מצד שני, חובתנו כהורים (ואולי כאנשים בחברה, ולא רק כהורים), גם ברשת וגם מחוצה לה, להיות קשובים לקריאות לעזרה. קשובים, לא מחטטים. קשובים, כלומר, אל לנו לשים לעצמנו מסך שחור מול העיניים ולהגיד "אם זה ברשת, זה מחוץ לתחום". כי גם אם נעבור במקרה ליד דלת חדר הילדים ונשמע בדל שיחה, יש מילים שהן טריגר שאי אפשר להתעלם ממנו (התאבדות / סמים / סקס) ויש למצוא דרך להציף אותו ולשוחח עליו. וכמובן שאם בני הנוער מפזרים רמזים אחרים בבית (רוב מקרי ההתאבדות, למשל, הם קריאה לעזרה), כך גם אם הם מפזרים רמזים ברשת, עלינו להיות שם ולאסוף את הרמזים. כתבתי "למצוא דרך להציף ולשוחח". כלומר, גם מעבר לקבלת המידע (אם בדרך מקרה או בחיטוט), עלינו להיות רגישים (גם ברשת וגם מחוץ לה) ולבחור את האופן הנכון להבאת הנושא לדיון.
