theEscapist
New member
../images/Emo17.gifדיון: טים ברטון- ביפולר או אספרגר?
או שניהם? או כלום? סתם, מצאתי לפני כמה ימים שהיה כתוב איפשהו שיש לטים מאניה-דיפרסיה. כשהרצתי חיפוש בגוגל, מצאתי דיון שלם באיזה פורום על השאלה שבכותרת. בעקבות קריאה של שני עמודים מהדיון, קריאה של מאמר די מדהים שמישהו שם אליו קישור (ואני אביא בהמשך) ומחשבה על כל מה שאני יודעת על הבנאדם, אני נוטה ללכת עם אופציה ב', והיא נראית לי יותר ויותר הגיונית מרגע לרגע. אני לא רוצה נורא לחפור עכשיו, ואני רחוקה מלהיות מומחית, אבל בקצרה: אספרגר היא הפרעה על הציר של אוטיזם. כלומר- הפרעה בציר התקשורתי-חברתי. לאנשים שסובלים מההפרעה הזו יש קושי ביצירת קשרים עם אנשים, קושי בהבנת מצבים חברתיים, "רמזים" חברתיים ו"חוקים" לא כתובים של החברה. יש להם נטייה לא ליצור הרבה קשר עין עם אנשים אחרים. מצד שני, יש להם בד"כ תחום אחד ספציפי שהם מאוד טובים בו ומאוד נלהבים לגביו. (תיאור מפורט יותר יהיה גם במאמר). ובכן, המאמר (המרתק!!!): http://www.timburtoncollective.com/edwardpsycho.html נכתב ע"י קורי סמפסון (שמו מופיע בתחתית העמוד). כפי שניתן להבין מהכותרת, המאמר דן בסרט "המספריים של אדוארד". סמפסון כותב ניתוח פסיכואנליטי לסרט, שעל פיו אדוארד מייצג אדם הסובל מתסמונת אספרגר, והמספריים מייצגות את הליקוי החברתי. זה אולי נשמע קצת מצוץ מהאצבע, אבל המאמר מאוד משכנע. עכשיו, אני לא יודעת אם זו הייתה כוונתו המקורית של ברטון, אבל אין לי ספק בדבר אחד- יש לו הבנה מאוד טובה של אספרגר, גם אם היא בטעות. זה מתבטא בסרט לא רק בייצוג דמותו של אדוארד, אלא גם בייצוג של כל העיירה. במאמר, סמפסון מסביר שאנשים עם אספרגר הרבה פעמים רואים את העולם כאבסורדי. העיירה, בסרט, מוצגת באופן אבסורדי לחלוטין (ואפילו כתבתי על זה פעם). בנוסף לכל זה, סמפסון מזכיר גם את הספר "מותו המלנכולי של ילד-צדף וסיפורים אחרים", ובאופן ספציפי מתייחס לסיפור המרכזי, שנתן לספר את שמו. בקצרה, סמפסון אומר שהסיפור מציג את הצד של המשפחה, שנמצאת תחת המון לחץ ובעיות עקב כך שמישהו סובל מתסמונת אספרגר. זה גם מתקשר למה שהוצג בסרט, שאדוארד מבין שעדיף עבורו וגם עבור סביבתו שהוא ישאר מבודד. גם פג, שאספה אותו, אומרת בשלב מסוים שאולי היה עדיף אם היא לא הייתה עושה את זה. על זה, ועל עוד הרבה דוגמאות, ספמסון מתבסס כשהוא קובע שלברטון יש היכרות אישית עם אספרגר. או שהוא סובל מההפרעה, או שהוא מכיר מאוד מקרוב מישהו שסובל מההפרעה. ההכרעה בין שתי האופציות הנ"ל נעשית באמצעות קצת היכרות עם האדם עצמו. בביוגרפיה שלו, "Burton on Burton", ברטון אומר שהייתה לו בילדותו תמיד נטייה להיות לבד, ושהייתה לו בעיה ביצירת חברים. עכשיו, זה לא מוזכר במאמר, אבל כשאני חושבת על כך שברטון נוטה לעבוד תמיד עם אותם האנשים, ותמיד עם האנשים שהכי קרובים אליו- זה פשוט מסתדר. זה הכי הגיוני בעולם שאדם שיש לו קושי מסוים ביצירת קשרים חברתיים יעדיף לעבוד עם האנשים שהוא מכיר טוב ועליהם הוא סומך מלכתחילה, במקום להתמודד כל פעם עם אנשים חדשים. בנוסף, אני חושבת שגם קראתי איפשהו (אולי בפורום ההוא) וגם באמת יש בזה משהו- ברטון לא מסתכל הרבה בעיניים של המראיין שלו בזמן ראיונות. אני חושבת. צריך לבדוק את זה שוב. זהו, אני סיימתי לדבר לבינתיים. אני מאוד ממליצה לקרוא את המאמר הזה, הוא באמת מרתק. אני גם אשמח לשמוע את דעתכם בנושא. אני אישית חושבת שמאניה-דיפרסיה לא מאוד הגיוני, אבל אספרגר סביר בהחלט, ואפילו מסביר הרבה מאוד דברים. מישהו מכם שמע כל זה משהו בעבר? גם אם כן וגם אם לא, מעניין אותי לדעת מה אתם חושבים. ואני מאוד מקווה לראות אתכם מחר
או שניהם? או כלום? סתם, מצאתי לפני כמה ימים שהיה כתוב איפשהו שיש לטים מאניה-דיפרסיה. כשהרצתי חיפוש בגוגל, מצאתי דיון שלם באיזה פורום על השאלה שבכותרת. בעקבות קריאה של שני עמודים מהדיון, קריאה של מאמר די מדהים שמישהו שם אליו קישור (ואני אביא בהמשך) ומחשבה על כל מה שאני יודעת על הבנאדם, אני נוטה ללכת עם אופציה ב', והיא נראית לי יותר ויותר הגיונית מרגע לרגע. אני לא רוצה נורא לחפור עכשיו, ואני רחוקה מלהיות מומחית, אבל בקצרה: אספרגר היא הפרעה על הציר של אוטיזם. כלומר- הפרעה בציר התקשורתי-חברתי. לאנשים שסובלים מההפרעה הזו יש קושי ביצירת קשרים עם אנשים, קושי בהבנת מצבים חברתיים, "רמזים" חברתיים ו"חוקים" לא כתובים של החברה. יש להם נטייה לא ליצור הרבה קשר עין עם אנשים אחרים. מצד שני, יש להם בד"כ תחום אחד ספציפי שהם מאוד טובים בו ומאוד נלהבים לגביו. (תיאור מפורט יותר יהיה גם במאמר). ובכן, המאמר (המרתק!!!): http://www.timburtoncollective.com/edwardpsycho.html נכתב ע"י קורי סמפסון (שמו מופיע בתחתית העמוד). כפי שניתן להבין מהכותרת, המאמר דן בסרט "המספריים של אדוארד". סמפסון כותב ניתוח פסיכואנליטי לסרט, שעל פיו אדוארד מייצג אדם הסובל מתסמונת אספרגר, והמספריים מייצגות את הליקוי החברתי. זה אולי נשמע קצת מצוץ מהאצבע, אבל המאמר מאוד משכנע. עכשיו, אני לא יודעת אם זו הייתה כוונתו המקורית של ברטון, אבל אין לי ספק בדבר אחד- יש לו הבנה מאוד טובה של אספרגר, גם אם היא בטעות. זה מתבטא בסרט לא רק בייצוג דמותו של אדוארד, אלא גם בייצוג של כל העיירה. במאמר, סמפסון מסביר שאנשים עם אספרגר הרבה פעמים רואים את העולם כאבסורדי. העיירה, בסרט, מוצגת באופן אבסורדי לחלוטין (ואפילו כתבתי על זה פעם). בנוסף לכל זה, סמפסון מזכיר גם את הספר "מותו המלנכולי של ילד-צדף וסיפורים אחרים", ובאופן ספציפי מתייחס לסיפור המרכזי, שנתן לספר את שמו. בקצרה, סמפסון אומר שהסיפור מציג את הצד של המשפחה, שנמצאת תחת המון לחץ ובעיות עקב כך שמישהו סובל מתסמונת אספרגר. זה גם מתקשר למה שהוצג בסרט, שאדוארד מבין שעדיף עבורו וגם עבור סביבתו שהוא ישאר מבודד. גם פג, שאספה אותו, אומרת בשלב מסוים שאולי היה עדיף אם היא לא הייתה עושה את זה. על זה, ועל עוד הרבה דוגמאות, ספמסון מתבסס כשהוא קובע שלברטון יש היכרות אישית עם אספרגר. או שהוא סובל מההפרעה, או שהוא מכיר מאוד מקרוב מישהו שסובל מההפרעה. ההכרעה בין שתי האופציות הנ"ל נעשית באמצעות קצת היכרות עם האדם עצמו. בביוגרפיה שלו, "Burton on Burton", ברטון אומר שהייתה לו בילדותו תמיד נטייה להיות לבד, ושהייתה לו בעיה ביצירת חברים. עכשיו, זה לא מוזכר במאמר, אבל כשאני חושבת על כך שברטון נוטה לעבוד תמיד עם אותם האנשים, ותמיד עם האנשים שהכי קרובים אליו- זה פשוט מסתדר. זה הכי הגיוני בעולם שאדם שיש לו קושי מסוים ביצירת קשרים חברתיים יעדיף לעבוד עם האנשים שהוא מכיר טוב ועליהם הוא סומך מלכתחילה, במקום להתמודד כל פעם עם אנשים חדשים. בנוסף, אני חושבת שגם קראתי איפשהו (אולי בפורום ההוא) וגם באמת יש בזה משהו- ברטון לא מסתכל הרבה בעיניים של המראיין שלו בזמן ראיונות. אני חושבת. צריך לבדוק את זה שוב. זהו, אני סיימתי לדבר לבינתיים. אני מאוד ממליצה לקרוא את המאמר הזה, הוא באמת מרתק. אני גם אשמח לשמוע את דעתכם בנושא. אני אישית חושבת שמאניה-דיפרסיה לא מאוד הגיוני, אבל אספרגר סביר בהחלט, ואפילו מסביר הרבה מאוד דברים. מישהו מכם שמע כל זה משהו בעבר? גם אם כן וגם אם לא, מעניין אותי לדעת מה אתם חושבים. ואני מאוד מקווה לראות אתכם מחר
