סקר חדש

[Chocoholic]

../images/Emo176.gif סקר חדש ../images/Emo179.gif

תם הסקר השלישי של הפורום... לאחר בחירת העשור האהוב עליבם בקריירה של דילן (שנות השישים) ובחירת האלבום האהוב מתוך עשור זה ('Blonde On Blonde'), נבחר השיר האהוב ביותר מתוך אלבום זה. ולהלן התוצאות

למקום הרביעי, עם קול אחד (כל שיר), הגיעו שלושה שירים: 'Rainy Day Women 12&35' הקרקסי הפותח את האלבום, 'One Of Us Must Know (Sooner Or Later' האמוציונלי ו 'Absolutely Sweet Marie', שיר שמח על תהליך לא ממש משמח של שבירת לב אכזרית...

למקום השלישי עם שני קולות לכל שיר, הגיעו שני שירים: 'Visions Of Johanna' המעורפל וההזוי, ו 'Stuck Inside Of Mobile With The Memphis Blues Again' הארוך והסוריאליסטי.

למקום השני, עם שלושה קולות, הגיע שיר אהבה קליט ומתגלגל שנראה לעיתים כגובל בפופ - 'I Want You' החביב.

ולמקום הראשון עם 7 קולות, הגיעה אחת הבלדות הרומנטיות הגדולות והידועות של דילן - 'Just Like A Woman'

וכעת, לסקר החדש. נעזוב בינתיים את הדיסקוגרפיה ונבחן את תופעת אלבומי האוסף של השנים האחרונות, המכילים ברובם חומר שלא יצא רשמית לפני כן, לעיתים דברים נדירים ומיוחדים. הכוונה היא לאוספי ה Bootleg Series למיניהם, בנוסף לאלבום החדש שיראה אור בקרוב ב"עזרתם האדיבה" של Starbucks והסרט של סקורסזה הממשמש ובא (הסרט התיעודי המקיף הראשון, שדילן גם נרתם לעשייתו ע"י ראיון ושליחת תמונות וסרטים), בנוסף לעיסוקיו של דילן בעולם הבידור (ריבוי הופעות לעומת מעט מאוד חומר חדש, הפרסומת ללבני נשים...). השאלה הגדולה היא: דילן - אמן ממוסחר, או אותו דילן שהכרנו כל הזמן? האם יש מקום וסיבה לכל אלבומי האוסף? האם הם בעלי ערך או שסתם מחפים על חוסר בזמן אולפן? האם הם מסמלים את תחילת הסוף של הקריירה? על כל אלה אפשר לדון בהמשך להודעה זו בנוסף למילוי הסקר. קיימות שם ארבע אפשרויות שלדעתי כוללות את מגוון הדיעות על הנושא שהועלה.

 

[אהוד בן-פורת]

זה הולך להיות כואב

מה שאני עומד לומר כאן, אני מוכרח לומר שלי בעצמי לקח כמה זמן להודות בזה, אבל זו האמת: אין ספק בזה שדילן יחשב לעד כאחד מגדול משוררי הרוק, אבל למעשה הוא כבר לא בשיא שלו. זאת למרות המעמד שהוא זכה לו בחזרה לתודעה שהיתה לו בשנים האחרונות וזיכתה אותו בכמה פרסים, והוא מנסה לשמור עליו. אין ספק שכיום הוא אמן ממוסחר יותר ובהתאם לכך מקובל יותר על-ידי הממסד. אחרי הכל יש מעט מאוד אמנים שבמשך חיים שלמים נלחמו על אותם עקרונות, למעשה היחיד שאני חושב עליו ככזה הוא פיט סיגר. ממה שהצלחתי להבין דילן מתרפק יותר על העבר, הקול שלו לא עושה עמו חסד ואני מאמין שגם הבריאות. אני לא יודע כמה מכם זוכרים אבל לפני כמה שנים הוא על סף מותו. אני באופן אישי מאוד אוהב את דילן, אבל ממילא מחובר לתקופה המוקדמת שלו, כך שהכל יוצא לטובה. אני לא פעם שואל את עצמי: אם עכשיו מוציאים את ההקלטות הללו מה יהיה חלילה אחרי שהוא ילך, האם לא יהיה אז מה שירווה את צמאוננו, אבל בואו נחייה את הרגע ואם דילן יכול להינות בעצמו מעמל כפיו במשך שנים אז למה לא בעצם? על השאלה שהעלת לגבי סוף הקריירה אני יכול לענות לך רק ממה שנראה לי. אם להתייחס לכוונה המקורית שהיתה לדילן, הוא התכוון לפרוש עוד בנקודה שבה הוא הקליט בתחילת שנות ה-90' את היצירות (Good As I Been To You ו-World Gone Wrong) בהן חזר לשורשים שלו ולמעשה סגר מעגל, כי למעשה כך החל את דרכו בתקופה שבה הושפע יותר מוודי גאטרי. תרשו לי לסטות קצת מהנושא ולעלות בהזדמנות זו נקודה מעניינת לגבי הקשר של דילן וגאטרי (שבזכותו של דילן יצא לי להתוודעות למוסיקה המקסימה שלו. יש לי כמה דיסקים שלו כחלק מהמוסיקה שהיא השורשים של דילן). באוטוביוגרפיה Chronicles מספר שהוא הכיר את השירים של גאטרי שוילקו ובילי בראג לקחו בסופו של דבר והלחינו אותם ליצירות שהקליטו לזכרו של גאטרי. נראה לי תמוה העניין הזה שדילן הכיר את החומר הזה עשרות שנים לפניהם ולא מצא לנכון לעשות איתו משהו. אגב, אם אתם אוהב את גאטרי ואת החיבור של המוסיקה החדשה עם הדברים שלו, אני ממליץ לכם להקשיב לאמן בשם Butch Hancock ביצירה שלו שנקראת: West Texas Waltzes & Dust-Blown Tractor Tunes, אין בה אומנם שירים שגאטרי כתב בעצמו, אבל אי-אפשר לטעות לגבי הרוח. לסיום תרשו לי לחזור ולומר משהו נוסף לגבי הבוטלג השביעי שעומד לצאת (והדיסק השני שבו עומד להיות יותר חומר ממוחזר), אני מקווה שגם הסרט בעצמו (ולא נראה לכם שאפשר להעביר איזו מחאה דרך הפורום הנכבד הזה) יגיע בשלב מסויים לארץ, ולא שויתרנו על Masked And Anonymous שגם אותו במוקדם (מה שכבר לא יהיה) ובמאוחר אנחנו עומדים על כך שאנחנו רוצים לקבל.

 

[Chocoholic]

בוב הכיר את וודי

וביצע את השירים שלו באדיקות, בתחילת דרכו כאמן, אך זה נכון שהוא לא המשיך לעשות זאת בכל יתר הקריירה שלו וזה באמת קצת תמוה. ישנה תחייה בשנים האחרונות בכל מה שקשור לוודי ומורשתו אך ככל שידוע לי, דילן לא לוקח חלק בזה. וודי גאת'רי אפילו "כיכב" במהדורת חדשות של קול ישראל לפני כחצי שנה, כשדווח שעשרות שירים שלו יוקלטו מחדש ע"י אמנים אחרים (וגם ע"י בנו Arlo), חלקם שירים בעלי אופי יהודי מובהק, העוסקים בין היתר בחג חנוכה ואף בשואה. ראיתי את Masked & Anonymous להשכרה (DVD) ואני מתאר לעצמי שהוא קיים גם לרכישה בארץ. אם זה הגיע לארץ, אני מניח שגם 'No Direction Home' יגיע (בכל זאת, סרט של סקורסזה...) ואין לי ספק שהבוטלג השביעי ימצא דרכו למדפי Tower Records הקרוב לביתך.

 

[בשימוש חוזר]

בקצרה, ולא לגמרי בממוקד

יש יוצרים שבנו עולם; יוצרים, שהם מעבר לסיווגים ולמיונים הרגילים; שלגביהם קריטריונים מקובלים אינם תופסים באופן כולל וממצה; שהם, אם לומר זאת בפשטות ובאופן קולע - "ליגה משלהם". קשה לי לחשוב על דוגמה חזקה יותר למישהו כזה מבוב דילן. דילן עשה במשך עשרות שנים כל מיני דברים. זה כולל שירים סתמיים ואף גרועים, מהלכי יצירה מפוקפקים, או לפחות, שנויים במחלוקת, ועוד "התנהגויות", שלא עליהן תהיה תפארתו - מהשתתפות בטקסים וקבלת פרסי המונים ועד פרסומת לתחתונים. חלק מהתנהגויות אלה חשודות, לפחות, כנובעות ממוטיבציה מסחרית, וזה, שלא יהיה ספק, בהחלט אנטי-מחמאה. אבל אצל דילן, כאמור ולדעתי, אי-אפשר למצות את העניין ברמת ביקורת על כל אלה. לא רק מפני שדילן, עשה, כמובן, גם הרבה-הרבה דברים נפלאים אחרים - זה ברור; אלא מפני שעולם של פעילות, יצירה וחיים כמו שמציג דילן הוא כה עשיר, מורכב, נפתל, עמוק וסבוך, שבאמת, האפיון ברמה מקומית כזו אינו ממצה אותו, ואינו מתאר אותו כמו שצריך. לכן קשה לומר משהו מסכם ברור ממין זה אודות "הקריירה של דילן" או "דילן שהיכרנו", בכל הנוגע להוצאה האינטנסיבית של אלבומי אוסף בשנים האחרונות, או הסרט בו הוא משתתף, או הופעותיו הבידוריות. אפשר לתת דוגמאות שונות, אבל אם דובר על דילן המאוחר - כידוע, שנות התשעים לא נחשבו לתקופה מזהירה במיוחד של דילן. במשך שנים דיברו מבקרים לא מעטים על כך, שהוא עשה את שלו, שאין לו מה למכור ולחדש, שהוא ממחזר, שהוא, מה שנקרא באמריקנית, 'has been'. גם מי שלא מסכים לגמרי עם הביקורות הקטלניות האלה, יכול להבין מאין הן באו, ולמצוא את ההגיון בהן, לנוכח הדברים שדילן עשה באותה תקופה. דילן כמו דילן - המשיך לעשות מה שהוא רוצה. בשנת 1998 הוא הפיל את מבקריו על התחת וסגר להם את הפה, כשהוציא (אגב - תוך קשיים מסוימים, כיוון שהאלבום נחשב קודם יציאתו כסיכון מסחרי, והחברה לא ממש התלהבה להוציאו לאור) את 'Time Out of Mind' הפנטסטי, שרבים רואים בו את אחד מאלבומיו הטובים ביותר שהוציא אי-פעם, אם לא הטוב מכולם. (גם אני נוטה לראות בו, אמנם בדוחק, את אלבומו הטוב ביותר.) זה לא "דילן שהיכרנו קודם", לא "דילן הטוב של שנות השישים או השבעים" - זה מעבר לזה. אני לא מתכוון ל"רמה אמנותית", אלא למשהו ברמה אחרת לגמרי. דילן המשיך ובנה את העולם שלו, בלי מחויבות לקהל, למבקרים, לחברות, או, אפילו, לסטנדרטים אמנותיים. והוא עשה זאת באופן כה משכנע, אמיתי, מעמיק ובלתי-מתפשר, שאי-אפשר שלא להתפעל ולהצדיע. בעיניי זו אחת הדוגמאות המוחצות להתנהלות טיפוסית של דילן ולאופן שבו הוא, באמת, "ליגה משלו". אל תבינו אותי לא כהלכה - אני לא "מעריץ" של אף אחד, גם לא של דילן. אינני חושב, שמישהו נמצא מחוץ לטווח הביקורת, כי הוא "גדול מדי". יש ויש מה לבקר מקומית, גם באופן ממש לא מחמיא, את דילן על דברים שונים שעשה, וגם לי יש ביקורות כאלה. אבל בשביל סיכומים כוללים וממצים של דילן, אם בכלל - צריך משהו בסדר-גודל אחר (נגיד, טקסט בשיעור עשירית מכל מה שדילן כתב), וצריך גם זמן. הייתי אומר, שכל זמן שדילן חי ויוצר, ואין לדעת מה עוד יעשה - זה, בהחלט, מוקדם מדיי.

 

[garcia]

שנות ה-90 היו הכי טובות עבור דילן

הוא הקדיש את זמנו בדרכים ב-The Never Ending Tour, הלהקה שניגנה איתו במחצית הראשונה של שנות ה-90 היא אחת הלהקות הכי טובות שהיו לו (וזה לא רק דעתי), וגם במהלך המחצית השניה של שנות ה-90 כשרוב חברי ההרכב בלהקה שלו התחלפו הם היו עדיין טובים. הרבה מההופעות שלו היו מכורות מראש, המבקרים אהבו אותו, הקהל אהב ועדיין אוהב אותו. הוא הכניס הרבה שירים חדשים ל-set list שלו שלא נוגנו בעבר. בקיצור מוקדם עוד להספיד אותו.

 

[עלהמצפה]

מכל בחינה שהיא התפוקה שלו יורדת

עם השנים. אם בשנים 1963 - 1969 אני יכול למנות לפחות שבעה אלבומים שלדעתי הם טובים (FREE, TIMES, ANOTHER, BRINGING, HIGHWAY, BLONDE, NASHVILLE) הרי שבשנות השבעים המספר הזה יורד אצלי לחמישה (PLANET, BLOOD, DISIRE, STREET, SLOW) בשנות השמונים לשלושה (INFIDELS, EMPIRE, OH MERCY) ומאז 1990 אולי שניים (TIME OUT, LOVE AND THEFT). אם מדברים בממוצעים אז הממוצע בשנות הששים היה אלבום טוב חדש בשנה, בשנות השבעים זה ירד לאלבום טוב בשנתיים, בשנות השמונים לפחות מאלבום טוב בשלוש שנים ומאז 1990 בערך אלבום טוב בשבע שנים. על איכות ההופעות אפשר כמובן להתווכח. הייתי בשלוש הופעות שלו בארץ. שתיים היו לדעתי על הפנים (פארק הירקון והיכל התרבות) ואחת מצוינת (בריכת הסולטן). הזמן שעבר בין פארק הירקון לבריכת הסולטן הוא כמובן יומיים בלבד...

 

[Chocoholic]

אך האם ניתן לראות

את האוספים, הבוטלגים וכיו"ב כפיצוי על התפוקה ההולכת ויורדת, או שזהו תהליך טבעי שהיה קורה לכל אחד אחר (ע"ע Rolling Stones), אפילו אם היה ממשיך להוציא חומר חדש ולפעול במרץ (ע"ע פול מקרטני) ?