[sleeping is givin in]

../images/Emo177.gif

אלו הם החיים המתים. תן לירח לקטוף לי אור מעורך. הם ניגנו שם וההם רקדו שם. אך הפעם לא באת לקחתני... הראש מעל המים הלב במצולות. ######## *פלאשבק*- "הבת שלך..." דיברה האישה אל תוך האפרכסת והוסיפה בבכי, "היא לא רוצה לחיות יותר..." הנערה עמדה בצד, רועדת. רצתה לנחם, אבל... את מי מהן?.. "אני שולחת אותה עכשיו אל הרופאה שלה, אבקשך להגיע לשם בהקדם." ######## הלכתי לבדי ברחוב, לבשתי חולצה לבנה, מכופתרת. גב ישר, ראש מורם. הביניינים הצתמצמו, ואולי... אולי זו הייתי אני. בית כנסת. פעם ראשונה, מזה שנים רבות, שדמותו של סבא הופיעה אל מול עיני. כולו גדול ומחייך. גאה. פחדתי לחשוב עליו, האשמתי את עצמי... על כך שהפסקתי לבקר אותו בתקופה ההיא, על שנתתי לאמא שלי לשטוף לי את המח עם כל סיפורי הרחמים-העצמים שלה. וכאן, במקום בו אל ואדם עומדים איתן, מאוחדים. אני מיישרת אליהם מבט. חסרת אמונה לחלוטין. ######## *פלאשבק*- הנערה התקרבה אל המקום, אחזה ברשלנות שני תיקים נרעדים. דלתות זכוכית. מסדרון ארוך. נערים תמהונים הסתובבו הלוך ושוב, צוחקים בקבוצות או מדברים אל עצמם, חלקם מריירים, חלקם צופים בטלוויזיה. אדם רחב מימדים ניגש אליה ושאל בקול עמוק וילדותי כאחד "מה, כבר עוזבת?" "לא... לא" ענתה בשקט, מנסה לחייך "רק הגעתי" "גשי הנה", הופיע אח צעיר דרך אחת הדלתות. "אני צריך שתעני לי על כמה שאלות... עוד מעט ארוחת ערב, אז נעשה את זה מהר ותצטרפי אליהם" "מה, כבר עוזבת?..." ######## אני מפחדת לתת לאנשים להתקרב אליי, לבחורים בפרט, הם רק מתיישבים לידי וכבר אני יכולה להרגיש את הגוף שלי נע לאחור. משהו לא מסתדר איתי, התנועות שלי כל כך מכניות, המחשבות שלי לא עוברות את מסכת הפלדה. שברו אותי. אני מקולקלת. פגומה. אני יודעת שאתה לא חושב עליי, אף לא לרגע, בעוד שנה אולי אפילו לא תזכור את שמי. מן הראוי שאעשה אותו דבר. הרי, זה לא היה אמיתי. ותראה כמה זמן עבר... רק אדם נואש וחסר כבוד עצמי ימשיך להעסיק את עצמו בדבר שכזה, אפילו זיכרון אחד לא שווה את הצלקת הזאת. אבל... לכמה רגעים... לכמה רגעים קטנים... לא הייתי עצמי יותר. נתתי לאדם אחר לפלוש למרחב שלי, להניח אליי את הראש, לעבוד עליי מחדש. זה אומר משהו מבחינתי, לעזאזל, זה אומר משהו! אבל זה לא אמר לך כלום. ########### *פלאשבק*- בחור גבוה. הוא היה עומד במחלקה הפתוחה ותוקע את הראש שלו בדלת הזכוכית, מחפש אחריה. באחד מסופי השבוע הוא חולל מהומה בבית, רק כדי שיכניסו אותו חזרה אל הסגורה. היא חייך אליה ואמר לה שהוא מחבב אותה, תפס את ידה. הוא היה חלקלק וולגרי. סוטה. אובססיבי. בהתחלה הוא היה הולך אחריה, מחפש אותה בחדרים, מתיישב לידה בחדר האוכל, מספר לה את הבדיחות הגסות שלו,מדבר ומדבר... בעיקר על עצמו. לילה אחד, האחים תפסו אותו בחדר שלה, מנסה לנשק אותה בעודה ישנה. למחרת בבוקר כבר הגיעה בחורה חדשה... ############ אלו הם החיים המתים. אבל הם שלי, הם כל מה שיש לי. ############ *פלאשבק*- והשם שלה... היה לנערה כצמח מרפא... היא ראתה אותה לראשונה, גורבת גרב ארוכה וצבעונית עד מעל הברך, חובשת כובע צרפתי שחור. מתחת לגבות הארוכות והדקות, ריסי מסקרה קוראות לך להביט לתוכם. חיוך רחב, חושף מסך של שיניים לבנות, לבנות. היא הייתה מניחה את ראשה על ברכיה, שרה לה שירים, מדברת עימה אל תוך הלילה, מנגבת דמעות מעיניה הבוהקות. באפלת החדרים הקטנים והמיטות החורקות, הן חיפשו כוכבים בתיקרה, טוהר אבוד בעולם אשר הוקיע אותן ממנו. היכן היא עכשיו? השנים מספרות להן תולדות חיים נפרדים. עכורים. אבל השם שלה... השם שלה.... היה. ############ מי יבוא לקחתני? אני רק רוצה שיצליחו לעבוד עליי שוב...