סיימתי

[NorthernStar]

../images/Emo178.gif סיימתי

(כתבתי הודעה ארוכה אבל התפוז - לא בא לו עליה כנראה) אחרי חודשיים של מאמץ ותסכול מתמשכים, ואחרי שגם למנחה שלי נמאס לחכות שאסיים ואחרי שהתבכיינתי לחברה בלי סוף (והיום אפשר היה לשמוע את התסכול שלה דרך הטלפון, כל חצי שעה are you done yet?) - סוף סוף לפני כמה דקות (אחרי ההודעה ההיא שכתבתי ונבלעה במערכת זה כבר חצי שעה) סיימתי את מה שיהיה אינשאללה המאמר האקדמי הראשון שלי. וכמובן, בעוד אני כותבת את פרקון המסקנות בסוף (אני לא מאמינה באפילוג ארוך), מתגנבים הספקות, ואני מוצאת את עצמי חוזרת באובססיה וקוראת את כל 35 העמודים (לא כולל הבבליוגרפיה, ועוד חסר לי מראה מקום אחד להיגל) ושואלת את עצמי האם חלקים מסוימים באמת אפקטיבים, האם לא כדאי לכתוב מחדש, לשנות, להוריד, להוסיף, אולי בכלל המנחה יחשוב שכל העבודה הזאת היא טיפשית וחסרת טעם. ואני מוחקת וכותבת מחדש, ומתחרטת וחוזרת לגרסא הקודמת וחוזר חלילה. ואני שואלת האם מישהי כאן הייתה אי פעם במעמד הזה המשמח לכאורה של סיום פרויקט מתיש שמלווה בהרבה מאוד ספק-עצמי, והאם במשך הזמן גם מקבלים קצת ביטחון-עצמי, או שמא התסכול הזה וחוסר ההחלטיות הוא תופעה תמידית שצריך לחיות איתה לאורך כל הקריירה.

 

[מעיןבר]

בהצלחה ../images/Emo13.gif

כתיבת מאמר היא אכן משימה לא קלה, במיוחד בפעם הראשונה.

 

[d a p h n a]

בהצלחה

מההכרות שלי עם כמה וכמה אקדמאים, עושה רושם שעבור חלק גדול מהאנשים חוסר הודאות הזה ממשיך להתקיים גם בהמשך. בכל מקרה, כל הכבוד שאת חוזרת וקוראת ובודקת. לי יש בעיה הפוכה - ברגע שסיימתי לכתוב משהו, אני שונאת להסתכל עליו שוב. לא מסוגלת לקרוא אותו במשך לפחות כמה שבועות. כשמחזירים לי עבודות, אני מסתכלת על הציון וההערות המסכמות, אבל לא יכולה לקרוא את ההערות על העבודה עצמה עד שעוברים לפחות שבועיים שלושה כי אני פשוט לא מסוגלת להסתכל על העבודה של עצמי. בשביל זה אני "מעסיקה" את אמא שלי ואת בן זוגי שיקראו את העבודות שלי אחרי שאני מסיימת ויתקנו תיקונים.

 

[אבן ניר ומספרים]

כל הכבוד שסיימת

חששות יש כל הזמן. לגבי מאמרים מאוד נהוג להעביר אותם לקריאה אצל עמיתים (מבקשים מהרבה, מעט מסכימים). יש כאלו שפראנואידים ולא עושים את זה, אבל זה דווקא אמור להיות טוב שאת מקבלת הערות שעלולות לעלות בתהליך הריוויו בכתב העת מוקדם יותר ומתמודדת איתן, וככה יותר מתקרבת לrevise and resubmit המיוחל או עוד יותר טוב ל- conditional acceptence.

 

[NorthernStar]

קודם כל תודה לכן

גם אני שונאת-שונאת-שונאת לקרוא שוב ושוב, אבל כרגע אין מי שיקרא בשבילי. הבטא הרגילה שלי עובדת על מחקר משלה, וסיימתי יותר מדי קרוב לדדליין (החדש) שלי בשביל להעביר למישהי אחרת...

 

[פלפל אנגלי]

בהצלחה!

מתחתיות המאבק שלי במאמר שאני כותבת עכשיו, כולי קנאה בך על הסיום. מדהים כמה התהליך הזה תובעני וגוזל משאבים נפשיים. אני מניחה שהמנחה שלך יקרא, יעיר, ויציע הצעות לשיפור, כך שיש מי שיהדהד או ידחה את הספקות שלך. לעניין הבטחון העצמי - מבינה אותך לחלוטין, למרות שכבר עברתי דבר או שניים בחיים, עבדתי, קיבלתי פידבקים (גם על דברים שכתבתי), למדתי מהנסיון, השתפרתי, איכשהו באקדמיה זה אחרת. אצלנו מכינים אותנו כל הזמן לאפשרות של דחיה, ולידיעה שזה לא אישי (כמו שכבר כתבתי פעם, המנחה שלי - דיקאנית, אחת המוכרות והנחשבות בתחומה, בלה בלה בלה, סיפרה על מאמר שהיא תיקנה לא פחות מ-6 פעמים, ובכל פעם המקלדת שלה רעדה....). זה לא עושה את התהליך קל יותר. ממש לא. אבל יש בצרת הרבים הזו משהו מאד מנחם.

 

[NorthernStar]

איכשהו הצרת רבים לא מנחמת אותי

אולי כי אני בתחילת הדרך, אולי בגלל חוסר הביטחון העצמי הכרוני שלי, שגורם לי לחשוב שכל האחרות במצב טוב בהרבה ממני. לכן אני נתלית בכל פידבק חיובי שאני מקבלת, גם אם בתמונה הכללית הוא חסר ערך. יושבת אצלי בסלון עבודה סמינריונית מהסמסטר האחרון שקיבלתי עליה פידבק מאוד חיובי, ובכל פעם שיש לי התקף חוסר ביטחון, מאלה שמשתקים, אני מציצה בה מחדש. כמו שלילדים צעירים יש דובי או שמיכה אהובה. קצת טיפשי, אני יודעת.

 

[פלפל אנגלי]

לחלוטין לא טפשי. טבעי לגמרי.

 

[קיסרית הזאטוטית]

../images/Emo45.gif זה יופי של כלי! וחוצמזה נורת'רן

מזל טוב ויהיה בסדר. גם אני מצטרפת להמלצה על לתת לאחרים מוכשרים לקרוא ולפעמים טוב לתת למישהו מהאיזור האקדמי שלך אבל לא מהתחום שלך לקרוא כדי לדעת עד כמה את מדברת "סינית" לקהל קוראים רחב יותר . תמיד יש חרדות. הן לא עוברות. כשעבדתי במכון מחקר, פרסמנו מיני מאמרונים כל רבעון. כולנו היינו במתח לראות את התגובות. את התזה הגשתי עם חרדות. גם את המאמר הראשון. יהיה בסדר! זה לא עובר אבל משתפר! והטכניקה של "להזכיר לעצמך הישגים טובים" זה אחלה.

 

[NorthernStar]

תודה

נראה לי שאני אתחיל את מה שעשיתי בתואר הראשון: מעגל חברות מצומצם שקוראות ומגיבות זאת לזאת. כולנו למדנו אחת מהשניה המון.

 

[קיסרית הזאטוטית]

סושיאל קפיטל רוקס!

 

[mummy]

קודם כל ברכות על זה שהצלחת לסיים!

ובתשובה לשאלתך לצערי אני יכולה רק להזדהות. ספק עצמי הוא שמי השני, בטחון עצמי זה משהו שאני לא מכירה מקרוב, ותסכול הוא בילט אין בתהליך של הכתיבה, עבורי. אין לי פתרונות והלוואי שידעתי איך עושים את זה אחרת. התובנה היחידה שאספתי עם השנים הוא שבשלב שאת נמצאת בו עכשיו אפשר לוותר על השאיפה לשלמות, לשלוח טיוטה למישהו אחר שמבין בזה (עדיף מנחה אם לא אז עמיתים) גם אם את לא בטוחה שזה הניסוח הכי מושלם נכון ומדויק שיש, ולתת לעוד עין לקרוא, להעיר ולהאיר. ואז לעזוב לקצת ולהתרחק. אחר כך כשחוזרים חלק מהדברים נראים יותר ברורים ויש פחות התלבטויות. הן לא נעלמות לגמרי חלילה, אבל יש קצת יותר פרספקטיבה. לגבי אם זה ככה לאורך כל הקריירה, אין לי מושג כי אין לי כזה אורך של קריירה אבל נדמה לי שזה ענין אישיותי בעיקר, ולאלה שאין להם את המנגנון הבלתי סביר הזה של הביקורת העצמית המוגזמת, הרבה הרבה יותר קל להסתדר.

 

[NorthernStar]

אני לא בטוחה שביקורת עצמית יכולה להיות מוגזמת

יותר מדי אנשים משחררים לעולם כל מיני מאמרים וספרים שלו הייתה להם ביקורת עצמית, לא היו רואים אור. את יודעת מה זה מזכיר לי? כשלמדתי אמנות והיינו עובדות על פרויקטים בצבעי שמן, המעמד של החתימה על הציור הוא טראומטי במיוחד, משום שהחתימה מסמלת את ההכרה שהעבודה גמורה, מושלמת, מוכנה ושאין יותר מה להוסיף או לשנות. הגשה של מאמר, ויותר מזה דוקטורט, נראית את טראומטית באותה מידה. מכיוון שאת לאחרונה הגשת דוקטורט, אני תוהה אם הרגע שבו החלטת שזהו זה, זוהי העבודה הטובה ביותר שאת יכולה להגיש, זה מה שהתכוונת לומר ומבחינתך זה מושלם ולא צריך לשנות כלום - איך בדיוק הצלחת להגיע לתחושה כזאת של סיום והאם זה היה טראומטי. רק אם בא לך לענות, כמובן. סורי אם אני נשמעת מחטטת. אני פשוט לא מפסיקה לקרוא ולשנות, גם אם זה פסיק פה ומילה שם, וזה לא נראה לי תהליך שאני יכולה להפסיק מעצמי באופן טבעי.

 

[mummy]

היה לי דד ליין והייתי חייבת

בגלל המילגה. ואני מודה לאלוהים שזה אכן מה שהיה, כי אחרת הייתי ממשיכה לשכתב ולכתוב ולקרוא עד הנצח לדעתי. אני לא חושבת שיש דבר כזה עבודה גמורה ומושלמת. יש משהו שאת שלמה לגביו, אבל לא כי הוא מושלם אלא כי הוא שלם במובן שהוא אומר את מה שאת רוצה להגיד בצורה שאת עומדת מאחוריה בלב שלם, יחסית. ואני מדגישה את המילה יחסית. היו לי, ועדיין יש, רגעים שקראתי את מה שכתבתי והתפעלתי מעצמי עד מאד, מין תחושה כזו של וואו! אני כתבתי את זה? מה את אומרת. כל הכבוד לי. ואז היו לי רגעים (ועדיין יש...) שיכלו להתרחש במרחק של שעות ספורות מהרגע הקודם - שהייתי קוראת את הפרקים והם היו נראים לי גיבוב של שטויות מביכות ומטופשות שרציתי למות בו במקום בערך, או לפחות למחוק את הכל. אין לזה סוף. זה היה טראומטי כן, אבל זה כי זה היה עבודה נורא נורא נורא קשה לאורך הרבה מאד זמן בחודשים האחרונים, ולא כי לא יכולתי לחתום על זה את שמי במובן שאת מתארת מלימודי האמנות. פשוט כי זה היה טוטאלי ומוטרף ואינטנסיבי וכל המילים האלה ועדו. ובגלל שזה היה כזה, באיזה שהוא מקום עברתי את השלב של לרצות שזה יהיה מושלם אלא רק לרצות שזה יגמר... לא יודעת להסביר, יש איזה שלב שאת בתוך זה ואת כבר לא רואה יותר שומדבר. בחוויה שלי זה היה כל כך גדול וכל כך ענק. ואינסופי, פשוט טבעתי בתוך זה שוב ושוב ושוב. בשלב די מתקדם החלטתי להעיף פרק אחד מפרקי הממצאים, אחרי שקרעתי עליו את התחת לא מעט והוא כבר היה כמעט גמור. והתייסרתי על זה אינסוף, נדמה לי שגם התייעצתי על זה כאן בזמנו. אבל מתישהו הבנתי שאני חייבת להפסיק להתייסר. כי פשוט אין לי את הפריבילגיה הזו. אני חייבת להמשיך הלאה, להמשיך לכתוב את הפרקים האחרים ולגמור את זה. לא היה לי זמן להתבחבש יותר, וזה היה הדבר היחיד שעזר לי להתקדם. זה, וגם אמונה מאד גדולה במנחה שלי שעשתה עבודה מדהימה, באמת, והלכה איתי דרך ארוכה ממש ביחד, וסמכתי עליה וידעתי שכשאני נותנת לה לקרוא זה יחזור ממנה עם הערות שירימו את זה שמונה רמות למעלה. וזה אכן מה שקרה. ועם הזמן למדתי שזה בסדר להעביר לה דברים לא מושלמים כי זה ממילא ישתנה עוד המון פעמים - ובשביל זה היא שם הרי. להנחות, לכוון, לתת את הפוקוס הזה שאת בעצמך לא יכולה לראות מבפנים. נשמע לי שאת במקום די דומה, והרבה יותר טוב במובן מסוים - כי בכל זאת זה מאמר, ולא הדיסרטציה המאיימת. יש לך מנחה שנשמע לי שמעורב מאד ועוזר לך, וממילא המאמר יעבור לריוויו של שופטים וממילא זה יעבור עוד כל כך הרבה סבבים, וזה בסדר, זה אמור לעבור את התהליך הזה, זה חלק בלתי נפרד מהעניין. אז פשוט תשחררי אותו שיוכל לעבור לשלב הבא. תעזבי את התיקונים האינסופיים והשכתובים. תגידי לעצמך שאת לא סוגרת ענין אלא רק עוברת שלב. זה הפיך, זה יחזור אליך, עוד תהיה לך הזדמנות לתקן. דרך אגב היה שלב לקראת ההגשה שלי שזה בדיוק מה שאמרתי לעצמי - טוב ממילא זה יחזור עם תיקונים של השופטים אז יהיה לי עוד זמן לעבור על הכל מאה פעמים בנחת ולהוסיף ולערוך ולתקן... ושלא תחשבי שלא עשיתי את זה אחרי ההגשה. זה אכן דבילי אבל זה היה גדול ממני, אחרי שכבר הגשתי, מכוח האינרציה הייתי מתיישבת על המחשב פותחת את הקובץ הסופי אחרון מעודכן מתחילה לקרוא ושוב מוצאת תיקונים, עורכת, מתקנת, מסדרת... זה ממש מפגר, אבל זה היה בלתי נשלט. לשמחתי זה עבר לי בסופו של דבר

בקיצור - אם כי קצר זה לא יהיה כבר - אין ולא יכול להיות לזה סוף, אלא אם את שמה אותו באופן מלאכותי. אז פשוט שימי. אל תחכי שזה יבוא לך מבפנים ותרגישי שזה שלם ומושלם. פשוט תשחררי לסיבוב קצר אצל השכנים, ותגידי לעצמך שכשזה יחזור תהיה לך הזדמנות למקצה שיפורים, מה שבהחלט נכון. בהצלחה!

 

[NorthernStar]

תודה על התשובה המושקעת

נשמע לי שבסופו של דבר שלמה ומרוצה עם הדיסרטציה שלך, וכך גם השופטים. הלוואי וגם לי יהיה מזל כזה!

 

[mummy]

אבל מה הקשר למזל? הכל זה כשרון ועבודה קשה ../images/Emo3.gif

 

[יעל אפריל]

קצת באיחור, אבל בכל זאת - ברכותי.

המאמר השני כבר ילך יותר בקלות. אבל כן, אם כבר שאלת, ספקות עצמיים מוכרים לי מאוד ואני רואה אותם גם סביבי. למעשה, הטובים שבעמיתי שואלים את עצמם ללא הרף אם הם טובים מספיק, אם הכיוון המחקרי מוצלח, אם הם יסיימו את המטלה בזמן וכו'. הלא טובים שבעמיתי בטוחים בעצמם ולא עוצרים להרהר שוב במה שהחליטו. יש לי במשרד 'ערכת עידוד' שמורכבת מתעודות הצטיינות. להזכיר לי, ברגעי משבר, שאני כנראה בכל זאת מספיק טובה.