../images/Emo18.gifלהשמר ולא להיות טרף קל....
"הנשים שאותן אני פוגשת, שעזבו בסופו של דבר את הקבוצות הרוחניות ששהו בהן, גם לעתים אחרי שנים ארוכות - סיפרו שתמיד קינן בהן ספק, שכסס ולא נתן מנוחה. משהו לא נראה להן בקבוצה. הרגיש לא בסדר. אבל הן נטו לייחס את תחושותיהן לעובדת היותן בדרגה רוחנית נמוכה יחסית למורה הרוחני שלהן. כשהן מגיעות אלי, אחרי העזיבה, ולמרות העובדה שנוצלו - נפשית, כספית או מינית, הן אומרות משפטים כמו: "אני לוקחת אחריות על מה שעשיתי. זו אשמתי ולא אשמת המורה". או: "היו גם דברים טובים שלמדתי שם. אני לא רוצה לפגוע בקבוצה". ספרי פסיכולוגיה רבים נכתבו על קרבנות גילוי עריות או על נשים מוכות, הנוטות להתייחס באמביוולנטיות גמורה כלפי הגבר המתעלל. הן כמהות אליו, פוחדות ממנו, שבויות בדפוסי השליטה שלו. הן מתייסרות לנוכח העובדה ש"נקמו בו" כביכול, בכך שהעידו או סיפרו דברים נגדו, כי בכך נפסק מעגל האלימות אבל גם עצם הקשר. בשנים בהן אני עוסקת בחקר כתות וקבוצות, נוכחתי לדעת כי הסימפטומים אצל נפגעות כתות-דומים להפליא וגם שם התפיסה את המתעלל, במקרה זה ראש הקבוצה-אמביוולנטית. וכמו שלאב המתעלל יש שותפים לפשע, בדרך כלל האם הרואה ושותקת, כך יש שותפים גם למורה הרוחני: חברי הקבוצה. כשאישה מרגישה לא נוח בתוך קבוצה הרסנית, לפני או במהלך הניצול שהיא חווה - ימהרו חברי הקבוצה ביחד עם המורה להפנות כלפיה אצבע מאשימה. "את מרגישה לא נוח כי את מגלה התנגדות לדרך הרוחנית", יגידו לה. ויציעו: "פשפשי בנבכי נשמתך ורוחך. וודאי תגלי שם את הסיבות לתחושות שלך. הקבוצה והמורה אינן הסיבות". ויש שיוסיף המורה: "הלא אני כבר מואר. אני נמצא הרבה מעבר לתאוות הבשר והאגו". אז זהו, שלא. אין דבר כזה אנשים מוארים, כולם בני תמותה. יש מי שאלוהים נוגע בהם להרף עין. לרוב מדובר במגע חולף, שגם מי שזכה לו - אינו ממהר להצהיר על כך בפומבי ולקשור לעצמו כתרים. מלבד זה, האמירה כאילו המקור לחוסר הנוחות של האישה הוא ההתנגדות שלה לדרכה של הקבוצה היא מניפולטיבית, וכל מטרתה לערער את בטחונה העצמי של האישה ולשלוט בה. אם זה מה שקורה לך, כדאי שתיקחי פסק זמן מהקבוצה. הקשיבי לתחושות הבטן ושתפי חברה קרובה או אדם שאת בוטחת בשיקול דעתו, כדי שתקבלי פרספקטיבה נוספת." תזהרנה בנות, אל תגיעו למצב שבגלל מצב נפשי ירוד אתן תולות תקוות ומפתחות תלות באנשים הרססניים!!! לכתבה המלאה
"הנשים שאותן אני פוגשת, שעזבו בסופו של דבר את הקבוצות הרוחניות ששהו בהן, גם לעתים אחרי שנים ארוכות - סיפרו שתמיד קינן בהן ספק, שכסס ולא נתן מנוחה. משהו לא נראה להן בקבוצה. הרגיש לא בסדר. אבל הן נטו לייחס את תחושותיהן לעובדת היותן בדרגה רוחנית נמוכה יחסית למורה הרוחני שלהן. כשהן מגיעות אלי, אחרי העזיבה, ולמרות העובדה שנוצלו - נפשית, כספית או מינית, הן אומרות משפטים כמו: "אני לוקחת אחריות על מה שעשיתי. זו אשמתי ולא אשמת המורה". או: "היו גם דברים טובים שלמדתי שם. אני לא רוצה לפגוע בקבוצה". ספרי פסיכולוגיה רבים נכתבו על קרבנות גילוי עריות או על נשים מוכות, הנוטות להתייחס באמביוולנטיות גמורה כלפי הגבר המתעלל. הן כמהות אליו, פוחדות ממנו, שבויות בדפוסי השליטה שלו. הן מתייסרות לנוכח העובדה ש"נקמו בו" כביכול, בכך שהעידו או סיפרו דברים נגדו, כי בכך נפסק מעגל האלימות אבל גם עצם הקשר. בשנים בהן אני עוסקת בחקר כתות וקבוצות, נוכחתי לדעת כי הסימפטומים אצל נפגעות כתות-דומים להפליא וגם שם התפיסה את המתעלל, במקרה זה ראש הקבוצה-אמביוולנטית. וכמו שלאב המתעלל יש שותפים לפשע, בדרך כלל האם הרואה ושותקת, כך יש שותפים גם למורה הרוחני: חברי הקבוצה. כשאישה מרגישה לא נוח בתוך קבוצה הרסנית, לפני או במהלך הניצול שהיא חווה - ימהרו חברי הקבוצה ביחד עם המורה להפנות כלפיה אצבע מאשימה. "את מרגישה לא נוח כי את מגלה התנגדות לדרך הרוחנית", יגידו לה. ויציעו: "פשפשי בנבכי נשמתך ורוחך. וודאי תגלי שם את הסיבות לתחושות שלך. הקבוצה והמורה אינן הסיבות". ויש שיוסיף המורה: "הלא אני כבר מואר. אני נמצא הרבה מעבר לתאוות הבשר והאגו". אז זהו, שלא. אין דבר כזה אנשים מוארים, כולם בני תמותה. יש מי שאלוהים נוגע בהם להרף עין. לרוב מדובר במגע חולף, שגם מי שזכה לו - אינו ממהר להצהיר על כך בפומבי ולקשור לעצמו כתרים. מלבד זה, האמירה כאילו המקור לחוסר הנוחות של האישה הוא ההתנגדות שלה לדרכה של הקבוצה היא מניפולטיבית, וכל מטרתה לערער את בטחונה העצמי של האישה ולשלוט בה. אם זה מה שקורה לך, כדאי שתיקחי פסק זמן מהקבוצה. הקשיבי לתחושות הבטן ושתפי חברה קרובה או אדם שאת בוטחת בשיקול דעתו, כדי שתקבלי פרספקטיבה נוספת." תזהרנה בנות, אל תגיעו למצב שבגלל מצב נפשי ירוד אתן תולות תקוות ומפתחות תלות באנשים הרססניים!!! לכתבה המלאה