"שיר עשר" כעס...

[משוש30]

../images/Emo18.gif"שיר עשר"../images/Emo7.gif כעס...

ראיתי עכשיו את "שיר ערש" סרט תיעודי על 11 אמהות ישראליות ופלשתינאיות שנהרגו להן ילדים באינתיפאדה. חלק מהזמן בכיתי אבל רב הזמן הרגשתי המון כעס. כעס עלינו, כעס על הפלשתינאים,כעס על המצב המחורבן שבו אנחנו חיים, כעס על זה שחינכו אותי להיות אדם הגון בעולם בלתי אפשרי, כעס על זה שאנחנו תמיד מכלילים ושוכחים להסתכל ברזולוציה הגבוהה ביותר:המקרה הפרטי, המשפחה, אמא, ילד...כעס על זה שתמיד יש לנו תרוצים טובים והגיוניים ומוסריים אבל בסוף ילדים מתים, כעס על חוסר האונים שלי, כעס על זה שאני לא יכולה להבטיח למתן שאני אגן עליו תמיד, כעס על חוסר ההגינות של החיים, כעס על עצמי שאני מחר אמשיך כרגיל ולא אעשה שום דבר לשינוי המצב כי הכל "מלמעלה" ואי אפשר לעשות כלום...

 

[משוש30]

"שיר ערש" כמובן...

 

[עמית@]

קרע לי את הלב.

בתור מי שרואה את התמונות ונאלצת לשמוע על כל סיםור ומקרה ברמת היום יום הפרקטית- אוף, התיסכול נוראי, והפחד מצמית, לא מספיק חזיונות הזוועה שפוקדים כל אמא טרייה באשר היא- הרי שפה במדינה שלנו, תתקשמנה כל התקוות (??) וכל הפחדים- הזוועה הכי גדולה היא המציאות היומיומית.

 

[yaelia]

אין לי מילים../images/Emo7.gif - זהירות פוליטי../images/Emo70.gif

ראיתי גם את "שיר ערש" וגם את מחסומים שהיה בערוץ 8. הרגשתי בדיוק כמוך. את התסכול והכעס והעצב הלא נגמר. אני חושבת שכל הורה, כל מי שאי פעם רוצה לגדל ילדים בארץ הזאת, באחד מצדדיה, חייב לראות את הסרטים האלה. חייב להבין כמה רחוק מוכנים ללכת בשם של כבוד, אדמה ודת. ולא בשם של הומניזם וכבוד האדם וזכותו לחיות. אני לא מפסיקה לחשוב מה כן אפשר לעשות אקטיבית, ומלבד חינוך לא עולה לי בראש כלום. אולי תנועה, כמו תנועת האימהות שהוציאה אותנו מלבנון. אבל אז אני מסתכלת על מי שיושב בראשות הממשלה שלנו ששום דבר בעולם לא ישכנע אותי שהוא שוחר שלום יותר ממי שיושב במוקטעה, ומטריף לי את השכל לדעת שזה על חשבוני ועל חשבון משפחתי. אם למישהי יש פיתרון, שרק תגיד.

 

[עמית@]

חינוך חינוך חינוך.

בגלל זה עזבתי את עולם התיאוריות ועברתי ללמוד וליישם משהו םמעשי, לא יכולה יותר במצב הנתון- משהו חייב להשתנות ומהר.

 

[טלטול4האחת]

../images/Emo2.gif אויי אלוהים!!! זה נורא...

צפיתי בתוכנית, מצמרר!!!! לא משנה כלל אם את אם יהודיה - ערביה... הלב כואב, לראות את הנשים הללו , שעד סוף חייהן, יאלצו להתמודד עם פצע ענקי שותת דם, תחושה שכרתו להן חלק מגופן...איזה טרגדיות! לאיזה מדינה אנחנו מביאות אותם?!! וכול חג שמתקרב, כל שמחה במשפחה, אם יש בכלל, מזכירה לאותן אימהות, את הטרגדיה שעברו, יום יום , שעה שעה. שלא נדע!!!

 

[משוש30]

בגדול אני מסכימה

רק לגבי מי שיושב אצלינו...לצערי נראה לי שאם מישהו יוציא אותנו מהשטחים זה הוא או מישהו אחר מהימין. לשמאל אין סיכוי לעשות את זה גם אם היה בו מישהו (אחד) ראוי להנהיג את העם וגם אם הוא היה מגיע שוב לשלטון (ואני לא צופה את זה בזמן הקרוב) מה שכן אם לא נצא בקרוב כבר לא נצא ונחיה ב"לבנון" כל חיינו. ואם זה יהיה המצב נראה לי שאני אשקול לעבור לשוודיה או משהו (לפחות יש שם חופשת לידה של 15 חודש...) אוף נמאס לי!! רוצה שקט רוצה שלווה רוצה להרגיש טוב עם עצמי. רוצה לדעת שיש לילד שלי סיכוי טוב לגדול ולחיות חיים טובים!

 

[ענתש]

ואני הרגשתי כעס על מי שעשה את

הסרט הזה ועל האדיוט שכתב בתמצית של "יס" (זו שמופיעה כשלוחצים על הפלוס) "סרט תיעודי על אמהות של ילדים שנהרגו בפיגועים משני צידי המתרס". בליחה ? פיגועים משני צידי המתרס ? יש פה עם אחד שמוציא מתוכו טרוריסטים, אנשים שהולכים ביודעין ובכוונה לפגוע באוכלוסיה אזרחית תמימה כמנוף ולחץ להישגים פוליטיים. יש כאן עם אחד שמקדש את המוות ולא את החיים, ששולח ילדים קטנים עם פצצות על הגב, ילדים קטנים לזרוק אבנים ובקבוקי תבערה ולירות על חיילים כי יודעים שמי שעומד מולם יתקשה להגיב וכל זה מתוך אמונה שמות הילד הזה יהיה מות קדושים - איזו אמא קוראת לילד שלה שהיד ? מה היא מצפה שהוא יגדל להיות ? ולמה שאני אבכה כשהוא מת ב"פיצוץ בדירה סמוכה" כתיאור הסרט התיעודי (ומי אמר שזו לא היתה תאונת עבודה של איזה מחבל ? מי אמר שצה"ל גרם לפיצוץ ?) ולא אשמח שזה קרה לפני שהוא הלך לפוצץ מטען בת"א ? סרט לא מאוזן, שגוי וסוחט דמעות בצורה דמגוגית ואכזרית. אני לא אומרת שאנחנו צודקים - המצב בהחלט משחית אותנו והרבה מאד. אבל מאד קל להיות יפי נפש כשאתן לא צריכות לעמוד במחסון מול נשים וילדים ולא לדעת מי הראשון שיפוצץ עליכם מטען. מי שהתחיל את מעגל הפחד והדמים וגם לנו לחשות בילדים ולהלחם מול אוכלוסיה הם הטרוריסטים הערבים והאמהות הערביות ששלחו את יליהם הרכים לפגע. אין לי דמעות בשבילם, פשוט אין. והסרט הזה הכעיס אותי נורא.

 

[ענתש]

אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה

איך ? איך אפשר להשוות אמא שביתה נהרגה מאש חיילים בשוגג, באקראי ובטח שלא בכוונה ומתוך רוע או כוונה להרוג תינוקת (ואפשר להתווכח על זכותינו להיות שם או לא, זה לא העניין. העובדה היא שבכפרים ובערים הערביות מסתירים רוצחים וטרוריסטים בתוך ריכוזי אוכלוסיה אז אוכלוסיה נפגעת, ככה זה) לאדם בודד שלקח רובה ונכנס לבית וראה אם מגוננת בגופה על שני ילדיה וירה בהם, כשהוא רואה להם בתוך העיניים. באופן שטני, קר דם ומלא שנאה ??? איך אפשר להשוות אמהות שהן קורבנות של מלחמה לאמהות שהן קורבנות של שנאה ורצח בכוונה תחילה ?? עצוב לי שילדים מתים לא משנה באיזה עם, עצוב לי גם שילדים מתים באפריקה מאיידס ורעב וגם שילים מתים בסרייאבו במלחמה ובכל מקום. אבל לטרור אין סליחה ואין מחילה ואן השוואה לשכול הזה. מי ששמה את שני סוגי השכול על אותם מאזניים היא חסרת רגישות, עיוורת וטיפשה.

 

[sipor]

../images/Emo127.gif צודקת

 

[עמית@]

ענתש, הפעם (באופן נדיר)

אני לא מסכימה איתך *לגמרי* לא כל מי שנהרג בצד שלהם נהרג בטעות וילך מחר להיות שהי, יש שם לא מעט שנהרגו באכזריות ובמתכוון ולא מעט אמהות שרק רצו חיים, ובתנאי חיים בלתי אפשריים גידלו ילד ושכלו אותו. נכון- הסרט היה דמגוגי להחריד, רדוקטיבי ומשטיח, לא היתה בו שום אמירה שיכלה לתת פוש לכאן או לכאן- הוא היה מכאיב, וככזה נוצר להיות. לטרור אין סליחה ואין מחילה, זה נכון- אבל לנו אין מונופול על היותנו קורבן ולהם אין מנופול על רצחנות- ולהפך

מה שכן- אין ספק שלגשת לאם שמגוננת על ילדיה ולירות בהם מטווח אפס זו זוועה שפלה שאין כדוגמתה, ומצער מאוד מאוד מאוד לראות עם שמוכן להקריב את ילדיו (רגע- מה תאמרי על המצנחלים שחיים במודע ובכוונה תחילה במקום מועד לחלוטין למוות והרג? ומשתמשים בילדיהם כמו סמל וסימן לצדקת דרכם- עיקר כשאלו מתים?) אין ממש מלחמה- אי אפשר לקרוא מלחמה למדינה שנלחמת במשהו שהוא אינו מדינה (בעיקר כשהמשהו הזה אמור להיות באחריותינו

) פשוט אין כלים להתמודד עם המצב שנוצר, וחבל שהסרט לא עסק יותר במה שקורה מסביב, ובחר ללכת ע "משפחת האדם" (ע"ע סדרת הספרים והתערוכה של "לייף" יענו- רגש אוניברסלי מוחק הכל, שטויות.. אין דבר נטול קונטקסט) בקיצור- אני *כן* מסכימה איתך- חלקית, אבל חייבת להתעקש על הפרטים.

 

[ענתש]

תתפלאי שאני מסכימה עם הגישה

הפוליטית (כולל דעתך על המתנחלים). אני מסכימה שאנחנו אכזריים ומעוקרי רגש, אני מסכיהמ שהמצב בו אנחנו נמצאים עושה לנו רק רע מהבחינה המוסרית, הבטחונית, הכלכלית וכל בחינה אחרת. לקחת סרט ולעסוק במשמעות של "שכול" משני צידי המתרס היה צריך להיות יותר מאוזן - כל הזמן בולטת בסרט הזה המוטיב של מה שנקרא (וסליחה על ההשאלה מעולם הספרות כי אני לא מבינה הרבה בקולנוע) "תקבולת": הנה אמא אחת שמדברת על מה הבת שלה רוצה להיות כשהיא תהיה גדולה , או, והנה עוד אחת כזו. הנה אמא אחת שאומרת מה היא חולמת על הילד שלה בלילה, אה, והנה עוד אחת כזו. מסקנה (וההרגשה שהסרט רוצה להעביר לדעתי וזה זעק כל הזמן ונגד זה אני מתקוממת) - שכול דומה לשכול, אם דומה לאם. לא משנות הנסיבות לכולן מגיע אותו יחס. ואני אומרת שלא לכולן מגיע אותו יחס. זה הכל. והמקרה של רויטל, ספציפית, לא עוזב אותי ולא יעזוב אותי בחיים. אני לא מכירה אותה בכלל אבל המחשבה על מה עבר לה בראש כשהיא שוכבת מצונפת ותחתיה שני בניה הקטנים ומולה עומד אדם עם רובה - אני מדמיינת את זה שוב ושוב מאז שזה קרה, ואני לא מגזימה, אין שבוע שאני לא חושבת על הסיטואציה לפחות פעם אחת. על המחשבה הזו של הנה הולכים להרוג את הילד שלך ואת לא יכולה לעשות כלום. של הרצון הבוער שאני אמות ולא הילדה שלי... אין פיגוע שהשפיע עליי קשה יותר מהפיגוע הזה. והיה לי קשה במיוחד לראות את המקרה הזה מושווה עם כל האחרים. היתה בו אכזריות בה לא נתקלים בשום סוג של הרג, טירוף מוחלט, רוע מזוקק.

 

[עמית@]

טוב נו, אז אנחנו כן מסכימות ../images/Emo3.gif

העניין המעצבן הוא בהחלט עיקור הקונטקסט והצגת הרגש כדבר אונברסלי מרומם מעם.

 

[galiaS]

הסרט עסק בכאב של אמהות

לא במצב הפוליטי במזה"ת. ומה לעשות, האובדן הוא אותו אבדן והכאב הוא אינסופי בשני הצדדים. לנסות לאזן? מה לעשות שהמצב לא מאוזן. "לטרור אין סליחה ואין מחילה ואין השואה לשכול הזה"?? אני כל הזמן נזכרת בתמונה המזעזעת משבוע שעבר של האבא במחנה הפליטים שנושא את גופת בנו בן השש. לא ברור מי הרג אותו, אנחנו או הם ולי זה ממש לא משנה כי אין על זה מחילה. מי שעשתה את הסרט לא חסרת רגישות, עיוורת וטיפשה.

 

[ענתש]

הכאב הוא אותו כאב.

הכאב הוא אותו כאב גם אצל הוריו של המחבל שעלה על המטוס שהתרסק בתאומים ב-11 בספטמבר ואצל הוריו של מי שמת שם באותו יום. רוצה לראות סרט שמשווה את השכול בשני הבתים האלו ? מי ששולח ילדים לקו הראשון בקרב מתייחס אליהם כאל "חיילים" על לוח השחמט שמותר להקריבם למען האסטרטגיה הכוללת. איך אפשר להשוות את זה לאםפ שיצאה לרחוב עם כל משפחתה ופתאום בום, אין לה משפחה יותר ? שני בניה, אחד שלה, אישתו, שני ילדיהם... אף אחד מהם לא היה חייל, אף אחד מהם לא הסתיר טרוריסט בביתו בשתיקה ושילח מפגעים מעירו מתוך ידיעה שזה עלול להוביל לתגובת נגד. הם רק חגגו בר מיצוה ויצאו לרחוב.

 

[ענתש]

והדוגמא שנתת היא דוגמא גרועה

או בעצם דוגמא מעולה... תלוי איך מסתכלים על זה. האב שנשא את גופת בנו בן השש היא איומה ועצובה אבל אפשר לעשות סרט מצויין המשווה את השכול שלו לשכול של אם באפריקה שבנה מת מאיידס. זה העניין - שמי שצילמה את הסרט הזה רצתה לאמור אמירה פוליטית בעצם ההשוואה של שכול מול שכול. שכול הוא נוראי ועצוב אבל לא עצם העובדה שאת אם שכולה אומר שאפשר להשוות אותך, באותה הרמה ובאותו הסרט, מול אם שכולה אחרת. כמו שעמית ניסחה יותר טוב ממני - "הצגת הרגש כדבר אונברסלי מרומם מעם". אם זו היתה המטרה אז הבחירה של האמהות שלה היתה אחרת, היא לא היתה כל כך כל כך פוליטית.

 

[galiaS]

אני אנסה להסביר מה מפריע לי

בהתבטאויות שלך. "האב שנשא את גופת בנו בן השש היא איומה ועצובה אבל אפשר לעשות סרט מצויין המשווה את השכול שלו לשכול של אם באפריקה שבנה מת מאיידס." הילד הזה לא מת כתוצאה של כח עליון, ואין לי שום סיבה להרחיק עד אפריקה עם האקדח שירה בו הוא מכאן. הילד הזה הוא קורבן של המלחמה שמתרחשת ממש כאן ומותו לא עצוב יותר או פחות ממותו של נער שחוגג בר מצווה. "הצגת הרגש כדבר אוניברסלי מרומם מעם" היא אמירה סתומה בעיני. מה את מנסה להגיד? הכאב בסרט הוא כאב של אמהות משני צידי המתרס. זה נושא הסרט ומי שמחפש סרט שעוסק בהצגה מאוזנת של הסכסוך הישראלי ערבי, לא ברור לי למה בחר לראות את הסרט הזה. או כלשונך "אפשר לעשות מזה סרט מצוין המשווה את הסכסוך הזה לסכסוך של הכורדים בעירק, הסלובקים עם הקרואטים, האנגלים עם האירים וכיוצ"ב".

 

[galiaS]

עם=אם. סליחה על השגיאות

 

[עמית@]

הכאב של שני הצדדים לא הגיע משום

מקום- ואין ממש אזכור של המהלכים שהביאו לכאב הזה בסרט הנ"ל, הבעיה היא שהכאב הפך להיות האישיו, והוא לא נולד משום מקום- וזה לא כוח עליון שגרם לו.

 

[1איתן ולהב שלנו]

../images/Emo45.gifמסכימה עם ענתש