../images/Emo182.gifבואו תקשיבו רגע../images/Emo182.gif
זה סיפור עצוב בהמשכים, אני מביאה את הפרק הראשון.... *במקרה זה לקוח מבלוג שמצאתי איפשהו פה בתפוז" אני כל-כך עייפה.עייפות נפשית שלא ניגמרת.זה לא משנה כמה אשן,העייפות לא תעלם. קברנו את סבא לפני שבוע ביום חמישי.הוא סבל כל-כך.אני כבר מרגישה את חסרונו בתוכי ומנסה לנחם את עצמי שלפחות עכשיו הוא כבר לא סובל.הסרטן כירסם בכל גופו ובסוף כבר לא ניתן היה לזהות בו את הסבא הנאה שלי.אהבתי אותו בצורה שלא ניתן לתאר במילים.מאז שנולדתי הוא תמיד היה שם בשבילי,הגן,פינק וטיפח.כשהיינו ילדים וההורים עבדו,תמיד סבא היה בא לאסוף אותנו מהגן ומבית-הספר.תמיד קיבלנו ארוחה חמה, חיבוק ונשיקה.אצל סבא וסבתא מצד האבא היחס היה קר בהרבה ולכן השוני בלט עוד יותר.אני זוכרת תקופות כשהיינו ילדים ולא היה כסף לקנות אוכל וסבא היה קונה לנו מיצרכים.כשמכרנו את הבית ולא היה לנו כסף לשכירות גרנו אצלם למעלה משנה.היה צפוף וקשה,אך כשעזבנו סבא בכה.כל-כך הוא היתרגל אלינו. אני מרגישה כאילו אני בחלום רע וזה יגמר.מאז יום חמישי שעבר בלילה,עת נודע לי על מותו,אני לא מצליחה להישתחרר מהסיוט הזה.לא נותרו בי כבר דמעות.בהלוויה הייתי על כל-כך הרבה כדורים שזה הדבר היחיד שהחזיק אותי עומדת.תמכו בי משני הצדדים.אני חושבת שהייתי מתעלפת אם לא. דודה שלי איבדה שליטה לחלוטין.גם לי התחשק לאבד שליטה ולקפוץ לקבר יחד איתו.להרביץ לעצמי ולצרוח מבלי להפסיק.אבל הייתי חייבת להיות חזקה בשביל אמא שלי.אמא שלי היתה קשורה מאד כמו כולנו לסבא.אני נורא פוחדת עליה.היא אדם חלש שלא יודע להיתמודד עם הקשיים בחיים.אני מרגישה שהיום אני הרבה יותר חזקה ממה שהייתי בעבר.3 פרוזאק ליום יכולים לחלל פלאים.... יום יבוא ואני יכתוב את "דור הפרוזאק" ההמשך... אני מתה לנשנש ואין להשיג בכל האיזור.נהייתי יותר מדי תלותית בכיף וזה עצוב.אני מבינה עכשיו שנוסף לבולמיה המסריחה,ממנה אני סובלת כבר 10 שנים,אני גם תלויה בסם המסריח הזה.כשאין לי מה לעשן כולי עצבנית ומתוחה ורק חושבת מאיפה להשיג.כמה פעמים הלוותי כסף וקניתי בהקפה.נסעתי לחורים נידחים בשביל להשיג.אני יודעת שהגעתי לשפל.ולמרות זאת אני רק חושבת על הסטלה ורוצה להיתמסטל עד אובדן חושים...
זה סיפור עצוב בהמשכים, אני מביאה את הפרק הראשון.... *במקרה זה לקוח מבלוג שמצאתי איפשהו פה בתפוז" אני כל-כך עייפה.עייפות נפשית שלא ניגמרת.זה לא משנה כמה אשן,העייפות לא תעלם. קברנו את סבא לפני שבוע ביום חמישי.הוא סבל כל-כך.אני כבר מרגישה את חסרונו בתוכי ומנסה לנחם את עצמי שלפחות עכשיו הוא כבר לא סובל.הסרטן כירסם בכל גופו ובסוף כבר לא ניתן היה לזהות בו את הסבא הנאה שלי.אהבתי אותו בצורה שלא ניתן לתאר במילים.מאז שנולדתי הוא תמיד היה שם בשבילי,הגן,פינק וטיפח.כשהיינו ילדים וההורים עבדו,תמיד סבא היה בא לאסוף אותנו מהגן ומבית-הספר.תמיד קיבלנו ארוחה חמה, חיבוק ונשיקה.אצל סבא וסבתא מצד האבא היחס היה קר בהרבה ולכן השוני בלט עוד יותר.אני זוכרת תקופות כשהיינו ילדים ולא היה כסף לקנות אוכל וסבא היה קונה לנו מיצרכים.כשמכרנו את הבית ולא היה לנו כסף לשכירות גרנו אצלם למעלה משנה.היה צפוף וקשה,אך כשעזבנו סבא בכה.כל-כך הוא היתרגל אלינו. אני מרגישה כאילו אני בחלום רע וזה יגמר.מאז יום חמישי שעבר בלילה,עת נודע לי על מותו,אני לא מצליחה להישתחרר מהסיוט הזה.לא נותרו בי כבר דמעות.בהלוויה הייתי על כל-כך הרבה כדורים שזה הדבר היחיד שהחזיק אותי עומדת.תמכו בי משני הצדדים.אני חושבת שהייתי מתעלפת אם לא. דודה שלי איבדה שליטה לחלוטין.גם לי התחשק לאבד שליטה ולקפוץ לקבר יחד איתו.להרביץ לעצמי ולצרוח מבלי להפסיק.אבל הייתי חייבת להיות חזקה בשביל אמא שלי.אמא שלי היתה קשורה מאד כמו כולנו לסבא.אני נורא פוחדת עליה.היא אדם חלש שלא יודע להיתמודד עם הקשיים בחיים.אני מרגישה שהיום אני הרבה יותר חזקה ממה שהייתי בעבר.3 פרוזאק ליום יכולים לחלל פלאים.... יום יבוא ואני יכתוב את "דור הפרוזאק" ההמשך... אני מתה לנשנש ואין להשיג בכל האיזור.נהייתי יותר מדי תלותית בכיף וזה עצוב.אני מבינה עכשיו שנוסף לבולמיה המסריחה,ממנה אני סובלת כבר 10 שנים,אני גם תלויה בסם המסריח הזה.כשאין לי מה לעשן כולי עצבנית ומתוחה ורק חושבת מאיפה להשיג.כמה פעמים הלוותי כסף וקניתי בהקפה.נסעתי לחורים נידחים בשביל להשיג.אני יודעת שהגעתי לשפל.ולמרות זאת אני רק חושבת על הסטלה ורוצה להיתמסטל עד אובדן חושים...
