[רעוּת]

../images/Emo182.gif

אולי זה מתאים עכשיו, כל השירים העצובים האלה באמצע הלילה ברדיו (כל היום בכלל לא חשבתי על זה). עכשיו לפני---- עוד היית חיי, ועוד 48-שעות-לפני----- כבר לא. וזה רק יילך ויתקרב, עד שזה יגיע ל-עכשיו-לפני-עוד-היית-ועוד-5-דקות-כבר-לא. אני אף פעם לא יודעת להתמודד עם זה. כשמגיעה השעה הזאת, שבה נהרגת, אני מאבדת את זה. ואני לא יכולה להבין את זה, אף פעם. איך זה שעכשיו לפני ____ שנים עוד היית, ועוד מעט כבר לא. איפה ההגיון פה...? אני לא יכולה לחשוב על זה, ואני בכל זאת חושבת. על הלילה ההוא. ידעת שאתה הולך למות? אני לא מדברת על תחושה מוקדמת וכל זה. כשפגע בך הכדור- ידעת? היה לך זמן להבין מה קורה, או שזה היה מיד? על מה חשבת? אני תמיד חוזרת לזה. שובושובושוב. שחזור מזוכיסטי בראש שלי של הפרטים שאני יודעת, ומה שאני לא יודעת אני ממציאה, לפעמים אני מדיימנת אותך נהרג מיד ולפעמים אני נותנת לך כמה דקות, ומנסה לנחש על מה חשבת- על מה היית יכול לחשוב- ומקווה שגם אני עברתי שם במחשבות שלך לאיזה שנייה, ואולי בעצם שלא, כי זה בטח היה מכאיב לך עוד יותר, לדעת שאתה משאיר אותי פה בלעדיך (ואני לא יכולה להתמודד עם המחשבה שכאב לך). (ולפעמים אני מדברת איתך משם בראש שלי, ואתה נפרד ממני ואומר לי שאתה אוהב אותי ושאני צריכה להמשיך לחיות, ואני אומרת לך שאסור לך לעזוב אותי, שתראה אותי, אתה לא יכול לעזוב אותי ככה, אתה לא יכול להשאיר אותי פה בלעדיך). כבר כלכך הרבה זמן שאני פה בלעדיך. לפעמים זה נראה לא-אמיתי. החיים שלי כ"כ שונים עכשיו וכלפי חוץ זה נראה שהכל בסדר, וכלפי חוץ אם היית מסתכל בטח היית גאה בי, כי זה נראה די טוב, השתחררתי, עזבתי את הבית, התחלתי ללמוד. יש הרבה דברים שממלאים את היום-יום שלי, ובקושי יוצא לי לחשוב עליך סתם ככה, באמצע היום. ואולי זה בכוונה, אולי אני בכוונה דואגת להעסיק את עצמי, כדי לא לחשוב עליך סתם ככה באמצע היום. כדי לא לחשוב עליך ולהרגיש שהכל מתמוטט לי פה, שהכל רק הצגה אחת גדולה, בשביל לשכנע את כולם שהכל בסדר. בשביל לשכנע את עצמי שאני בסדר, שאני יכולה. שזה באמת יכול לעבוד. אז אני בכוונה לא חושבת עליך כי הכל כ"כ שביר גם ככה, ובימים האלה כ"כ קשה לי לשכנע את עצמי שאני באמת יכולה בלעדיך. או שאני רוצה את זה מספיק בשביל להיות מסוגלת. זה המאבקים היומיומיים שלי עם עצמי אם לזכור אותך עכשיו או לא, אם להרשות לעצמי לחשוב עליך או לא, והאשמה כשאני מחליטה שלא, אי אפשר עכשיו. זאת המועקה הזאת, והייאוש, כשאני מבינה שאין לי באמת שליטה על זה, אני אולי יכולה לדחות את זה קצת-ולא לחשוב עליך כמה דקות או שעות או אפילו ימים, אבל זה לא באמת מחזיק. וכבר אין לי כוח יותר, אני לא רוצה להרגיש ככה, אני לא רוצה את כל זה, אני יודעת שזה יעבור והתאריך יעבור ונחזור לשגרה, אבל גם את זה אני לא רוצה, כי זה לא באמת נהיה קל יותר- סתם חוזרים לשגרה- אותה שגרה בלעדיך, עד ששוב...ולפחות עכשיו מותר, נכון? כי זאת הפעם האחרונה שראיתי אותך, ואז היום האחרון שלך.....ואז......(זה כואב לחשוב על זה. פיזית. זה ממשכואב, וכבר פחדתי שאני לא מצליחה להרגיש, אבל זה כואב, והלוואי שלא הייתי מצליחה להרגיש). [זאת הפעם השנייה ב-12 שנים האחרונות שאני לא הולכת לאף טקס רבין, וזה מוזר לי ממש, ומוזר לי גם לחשוב שאני מכירה כ"כ הרבה ילדים שנולדו אחרי, או שלא זוכרים את זה, אפילו אחותי לא זוכרת את זה, אבל אני זוכרת הכל, את האווירה בבית ואת האווירה שהיתה במדינה אחרי ואת הנרות בכיכר כמה ימים אחרי, וזה עדיין עושה לי נורא עצוב להיזכר, ואני לא יכולה שלא לחשוב ש...מה אם, ואולי...אבל אין בזה באמת טעם, ואז הוא נהרג 3 שנים אחרי שהוא היה שם בכיכר וזאת היתה הפעם היחידה והאחרונה שראיתי דמעות בעיניים שלו, והיום לפני--- היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו בכלל]. (ולמה הם שמים את "תחזור, תחזור" ב-3 בלילה ברדיו

???hey do you know what it's doing to me, here, here in my head וזאת אפילו הגרסה ששמתי באזכרה. עם יוסי בנאי. אוף די עם זה כבר. אני אף פעם לא מקשיבה לשיר הזה. אף פעם).

 

[the silence girl1]

....

רק להגיד שקראתי. בלי הרבה מילים. איתך.

 

[רעוּת]

[תוותרו כבר ותלכו מפה......]

אין לי כוח להסביר להן אפילו למה אני לא רוצה לצאת היום, אז אני פשוט אומרת שאין לי כוח. הן במילא לא היו רוצות לשמוע שזה בגלל שהיום בלילה לפני...הוא מת, ואני לא יכולה להתמודד עם זה ואני מעדיפה למות עם זה לבד, כמו כל שנה מאז. ואין לי כוח. אולי זאת העייפות הפיזית הזאת שמקרינה על כל השאר, ואולי אני פשוט צריכה לישון, ואולי אני פשוט לא מצליחה ללכת לישון לפני 3 בלילה, ובאמת שניסיתי השבוע, כי די, צריך לתפקד, ואת זה אני דווקא מצליחה לעשות, אבל בלילה זה שוב חוזר ולעזאזל עם זה, שייגמר כבר. אני לא רוצה להרגיש ככה, אז די, לצאת מזה כבר. [ואני אפילו לא חושבת עליו. אני לא יכולה. אין לי שום זכרונות ספציפים ממנו בראש ואני מנסה להתרחק מכל מה שיכול להזכיר, אבל זה לא ממש עובד. ואולי כבר היה עדיף לחשוב עליו, במקום לדמיין שוב ושוב את איך שהוא נהרג, אולי אם הייתי יכולה לראות את החיוך שלו ואת העיניים שלו ולשמוע את הקול שלו בראש שלי, אולי זה היה יותר קל, אבל אני לא יכולה, כי אני לא באמת זוכרת. אז מה שנשאר זה רק לחזור ללילה ההוא ולדמיין את מה שהיה שם. לחשוב איפה הוא היה עכשיו לפני--- , ומי היה יכול לדעת ש, ומה אני עשיתי בדיוק, ואם חשבתי עליו, ואיך לא חשבתי שזה יכול להיגמר ככה...ואיפה הוא יהיה עוד כמה שעות, ומה קרה לו ואם כאב לו ואם הוא בכלל הספיק להבין ואם הוא פחד ואם היה לו קר....כי רק ככה אפשר באמת להרגיש משהו, ולהרגיש כאב עדיף על לא להרגיש, לא?] ............................................................................................................................ אל תלך. אם תלך, אני אצרח עד השמיים, עד שתחזור, או עד שייגמר לי הקול אני אבכה עד שהעיניים יתייבשו לי, עד שדמעות ישרפו לי את הלחיים אל תלך. אם תלך, אני אפסיק לשמוע את השירים שאהבת ואנעל את הגיטרה שלך בארון אני אחביא את המדים שלך ואת הכומתה, אם תלך אתה לא תצטרך אותם יותר. אם תלך אני אאשים את עצמי, ואותך, ואת העולם אני אשכח איך סולחים, והכאב ימלא את המקום שהיה פעם שלך אל תלך. אם תלך, אני אחכה לך, ואחפש אותך בכל אחד שעובר ברחוב אם תלך, אני אצרח עד השמיים, עד שייגמר לי הקול אני אשתוק את כל המילים שרציתי לומר לך אני אתנפץ לרסיסים 100 פעמים ביום בכל יום שיעבור בלעדיך והשמש תייבש את האבן שלך, שנרטבה מהדמעות שלי את האבן, שהשם שלך חרוט עליה אבל הוא יהיה כל כך קר, וזר לי פתאום. אל תלך. אם תלך, אני אחפש תחליף בכל זר שיציע לי אהבה אני אפחד מנטישה ולא ארצה להיקשר לאנשים אני אברח מהבית או אנסה להתאבד אני אפסיק לאכול, לישון, לרצות ולאהוב אני אשכח איך מרגישים ולא אצליח לבכות אני אחפש משהו שיוכל למלא את החלל ואמצא את כל הדברים הלא נכונים אם תלך אני ארצה למות ולא יהיה לי אכפת יותר מכל האנשים שנשארו איתי פה אם תלך, רק אתה תהיה חשוב לי, ולא יהיה אכפת לי יותר. אל תלך. אם תלך, מתישהו אני אפסיק לחכות אני אפסיק לחפש אותך בכל חייל שעובר ברחוב אני אפסיק לספור את הדקות ולקוות שיקרה נס ותחזור. אם תלך, מתישהו יתייבשו לי הדמעות ייגמרו המילים, ייעלם לי הקול הכאב יתפוס את המקום שהיה פעם שלך הכעס יתפוס את המקום של האהבה והגעגוע אליך ימלא כל חלל ריק בגוף שלי. אל תלך. אם תלך, אני ארצה ללכת איתך אני אמות כל יום קצת כי בלעדיך, אני כבר לא מוצאת סיבה לפעמים הייתי רוצה רק למות איתך. (10/6/05) ............................................................................................................................ הוא יאמר לך: "את צריכה להמשיך לחיות". והוא ינחם, והוא ילטף חרש. והוא ינשק ממך את כל הכאב. זה ערב לזכרך בעצם. זה ערב ואני אוהב. (שלומי שבן)

 

[noosh]

...

אל תלך. אם תלך, אני אחפש תחליף בכל זר שיציע לי אהבה אאוצ'. אולי בעיקר כי, אי אפשר למצוא את התחליפים האלה, כי גם כשאת מנסה את יודעת שזה לא אותו הדבר, את מנסה לשכנע את עצמך שזה טוב אבל זה לא באמת טוב, זה רק השכבה הדקיקה של השכנוע העצמי שכאילו עושה שכן. אני קוראת אותך והתקופה הזאת מלאה בשינויים וזה כלכך קשה להיות במקום חדש ואחר עם אנשים אחרים שלא מכירים אותך ככה ולא מכירים אותך מאז ומתמיד, שלא יודעים עלייך הכל, ולכי תספרי ואת בכלל צריכה? מתי צריכים? כשהנושא עולה? כששואלים למה את נראית כלכך עייפה? מספרים בכלל? איך, מה עושים? איך ממשיכים לחיות ככה, זה בכל מקום, איך ממשיכים בחיים שלכאורה נראים בסדר כשיש את המשקע הזה שלא מרפה, הוא בכל מקום, וא םהוא לא שם אז זה אפילו מפחיד יותר וצריך ישר למצוא דרך להחזיר אותו. כבר אי אפשר לדעת איזה חלל גדול יותר, כשהוא שם בראש, או כשהוא לא. אני לא יודעת מה להגיד (איך זה תמיד מסתכם בזה בסוף, אה? :/ אני מצטערת). אולי אלו שינויים מחשבתיים שאפשר לעשות, לנסות ולנסות ולמצוא את הדרך שהוא יהיה איתך בלי שזה יהיה לתקוף את עצמך, בלי צביטות זכרון כאלה שאמורות בכוונה להכאיב כדי שלרגע לא תשכחי. סוג-של להבין שגם כשאת לא חושבת עליו באותו הרגע לא אומר ששכחת, זה אומר שהיית מרוכזת במשהו אחר. את לא באמת יכולה לשכוח, זה יכול לקהות אבל זה לא ייעלם אף פעם, זה רק נטמע יותר בך ובמעשים שלך ובאיך שאת. זה חלק ממך כבר.

 

[רעוּת]

....

אני בדר"כ לא מספרת על זה. כשהתגייסתי לא סיפרתי לאף אחת שם, וגם עכשיו אני לא ממש רוצה שיידעו. מצד אחד יש בזה איזשהי הקלה, כשיודעים, אני לא מרגישה שאני מסתירה משהו- כי זה חלק ממני וכו'. ומצד שני, אני לא רוצה שיידעו. במילא זה רק גורם להם להרגיש לא נעים, אם אני מספרת. (למרות שזה באסה להתחיל לצאת עם מישו, ואז הוא שואל אותך "כמה אחים יש לך" וזה כזה..טרן אוף. ואני לא יכולה פשוט להגיד לו "ברוטו או נטו?" כי אז יחשבו שאני פסיכית וזה

). תודה וזה

.

 

[רעוּת]

כדוראחדקצרבשקט.

גוף הופך ג ו פ ה כולם בוכים כולם ב ו כ י ם.

.

 

[Yael Floyd]

...../images/Emo41.gif

[ראיתי גם שהחלפת את החתימה ל"ערב לזכרי"... עדיין לי הרבה מה לומר. רק קוראת.]

 

[רעוּת]

.........

אז עכשיו-לפני כבר היית מת. ועדיין לא ידענו. ישנתי במיטה שלי ולא ידעתי שהעולם התהפך. עוד כמה שעות כבר נדע. יש כמה שעות שקשות לי יותר ביום הזה, השעה שנהרגת, השעה שהודיעו לנו, והשעה של ההלוויה שלך. אני יכולה לשחזר את זה שוב ושוב. ואת שאר היום אני פשוט לא זוכרת. אני לא יכולה לראות את התאריך הזה בכל מקום, בדף של ווינט ובפורום ובמחשב וביומן. אני לא יכולה להפסיק לרעוד, וזה לא מהקור כי אני עם סווטשירט פה, וכי בכלל לא קר. ואני מחכה שייגמר כבר, כמו כשהייתי קטנה, והייתי מחכה לרגע שיגיע 8 בערב וייגמר יום הזכרון ויהיה אפשר לנשום לרווחה ולחזור לשמוח כי זה קשה מדי להיות עצובה כל הזמן, ואז באמת עוד יכולתי לחזור להיות שמחה, עכשיו אני כבר לא מצליחה, לא כמו פעם, וגם זה היה אחרי שנהרגת ועדיין הצלחתי, ואני לא זוכרת שביום הזה זה כאב כ"כ כמו עכשיו ואני לא זוכרת שלא הצלחתי לישון או לנשום או להפסיק לרעוד. זה כאילו שעם כל שנה שעוברת אני צריכה להרגיש יותר גרוע, כדי לפצות על כל מה ששכחתי ואני עוד אשכח. לזכור עוד תאריכים שפעם בכלל לא שמתי לב אליהם, כמו היום שהתגייסת או הפעם האחרונה שראיתי אותך, כי אם את זה אני לא זוכרת אז לפחות יהיה את התאריך שיזכיר לי שאני צריכה לזכור (איזה דפוק זה, אלוהים). עכשיו-לפני כבר היית מת. ואני יכולה לסמן

על עוד שנה שעברה בלעדיך, אבל הלוואי שהיתה בזה איזשהי הקלה, כי בינתיים אין, ככל שעובר הזמן זה רק מייאש יותר, כי אני לא באמת מתגברת ואני לא באמת יודעת איך מתמודדים עם זה, זה רק הזמן שעובר, והוא לוקח איתו את מה שעוד נשאר לי ממך, אבל לא את הכאב. [הלוואי שייגמר כבר. או שלפחות יהיה כבר בוקר

]

 

[רעוּת]

.It gets so fucking cold

כבר עברה השעה שבה היום-לפני-9-שנים-שמו-אותך-באדמה, ואני חייבת לצאת מזה כבר ולהפסיק לשמוע את השלוש יריות האלה ולהפסיק לראות את הארון שלך נעלם לתמיד מתחת לאדמה. ולהפסיק להיות מזוכיסטית ולהפסיק לרעוד מקור ולהפסיק לחשוב איך אני מפסיקה לחשוב על זה כבר. (זה כ"כ כואב, היום). אז ממחר אני אחיה את החיים שלי בפול-גז-על-דרייב ולא על ניוטרל, ואני לא אעצור ולא אחשוב בשביל מה כל זה, ואני לא אתן לזה מקום, לייאוש הזה ולמחשבות על למה-ומה-היה-יכול-להיות-אם ואני לא אסתכל אחורה כל הזמן ואני לא אתן לזה מקום יותר ממה שצריך, וכשאני אחשוב "and if you could see me now", זה יהיה "הלוואי שיכולת לראות ולהיות גאה בי", ולא "הלוואי שהיית רואה איך הכל מתפרק לי וחוזר", כי אין בזה טעם. כי לא תחזור. ואני צריכה לחיות את החיים שלי בידיעה שאתה לא תחזור, ולהמשיך הלאה במקום לחכות שיקרה איזה נס והכאב הזה ייעלם, הוא לא ייעלם, אני צריכה להמשיך הלאה איתו. ויש לי סיבות ויש במה להיאחז, ואני יכולה לעשות את זה, גם בלעדיך אני יכולה. הלוואי שהיית יכול לראות..... There're so many sinking now You got to keep thinking .You can make it through these waves (ג'וני מיטשל) [דיכברלהציףפה].

 

[noosh]

../images/Emo23.gif../images/Emo23.gif../images/Emo23.gif../images/Emo23.gif../images/Emo23.gif

(וגם כשמחליטים כאלה דברים ונופלים בדרך, אז תחזרי לזה ותנסי לקום. כי נופלים בדרך, אבל הנחישות הזאת, של עכשיו, אם יש לך אותה היא יכולה להיות שם שוב. ואולי לפעמים צריך לראו תאת עכשיו ולא את עוד-שנה או עוד-חצי-שנה או אפילו את עוד-חודשיים. זה קל יותר ככה, לפעמים. ואם את צריכה מישהו שיעזור לך, אם תרצי, אז יש. ועדיף להציף פה מאשר להשאר עם זה בפנים.)

 

[ירגזי כחול]

תציפי כמה שרק בא לך. ../images/Emo23.gif../images/Emo14.gif../images/Emo23.gif