../images/Emo6.gif ../images/Emo188.gif ../images/Emo186.gif ../images/Emo63.gif
טוב, אז האמת היא שאמיר פנה אלי במסר אתמול וכבר עניתי לו על השאלה, אבל לתועלת הציבור אנחנו מעלים את השאלה והתשובה לגבי המקורות על בארט, גם כאן (ול-FAQ). ראשית, הספרים: על סיד בארט נכתבו שלוש ביוגרפיות עד היום, שאף אחת מהן לא קראתי. הביקורות על שלושתן הן מעורבות, כך שיש לקרוא את כולן בערבון מוגבל: 1. Crazy Diamond: Syd Barrett and the Dawn of Pink Floyd מאת מייק ווטקינסון ופיט אנדרסון, פורסם בתחילת שנות התשעים. הכותבים הם שני עיתונאים מהעיתונות הבריטית המיינסטרימית. על פי הדיווחים של מי שקראו את הספר, הספר נוקט בקו סנסציוני וממחזר את האגדות האורבניות הידועות, אך תוך סימפטיה לבארט. 2. Lost in the Woods מאת Julian Palacios הוא כבר טוב יותר, על פי הדיווחים. זהו ספר רציני ומקיף, אך הושמעו גם טענות לגבי העריכה המגושמת שלו. הספר יצא לראשונה בשנת 1998. 3. Madcap מאת Tim Willis פורסם לפני שנה. הספר מעניין מכמה בחינות, שהעיקרית ביניהן - לטעמי - היא שהוא פחות או יותר "הוזמן" ע"י דייויד גילמור, על מנת להזים שמועות פרועות על מצבו הבריאותי של בארט, שהסתובבו בעתונות הבריטית. על פי הדיווחים, הספר הוא קצר מאוד ולא מוסיף הרבה על הידוע, מלבד הזמת חלק מהאגדות האורבניות הידועות, ופרסום כמה תמונות של סיד שלא היו ידועות מקודם. כן כולל הספר את השיר הראשון שווטרס כתב בחייו: "Walk with me, Sydney". (כן, כן). 4. ספר נוסף על בארט שיש בו עניין מסויים הוא ביוגרפיה שיצאה באיטליה באמצע שנות התשעים בשם "Fish out of Water" מאת לוקה פרארי ואני-מארי רולין. הספר כתוב באיטלקית, עם תרגום איום ונורא לאנגלית, בצד. חשיבותו היא בכך שמודפסים בו כמה ציורים של סיד, שנעשו במשך השנים, והוא כולל שני ראיונות שערכו המחברים עם רוזמרי ברין, אחותו של סיד, באמצע שנות התשעים - ראיונות מעניינים ביותר, מהרבה בחינות. (קראתי חלקים מהספר הזה). מקור נוסף הוא דברים שכתב אחיינו של סיד, איאן בארט, באתר אינטרנט באמצע שנות התשעים - דברים מאירי עיניים. אך הספר שנחשב לטוב ביותר על בארט איננו ביוגרפיה; זהו הספר Random Precision של David Parker שיצא לפני כמה שנים (1999?). הספר סוקר את כל ההקלטות של בארט, וכל השירים שכתב, לפי סדר כרונולוגי - ודרך אלו מסופר, בעצם, סיפורו. גם אותו אין לי עדיין. כמו כן, כל הספרות על הפלויד, שנכתבה ב-15 השנים האחרונות, מקדישה מקום נכבד -למעשה, מרכזי - לבארט. החל מהביוגרפיה של שאפנר, A Sacuerful of Secrets, ועד לכל עשרות המאמרים המלומדים והארוכים עליהם שהתפרסמו בעתונות (בעיקר הבריטית) מאז פרסום ספרו של שאפנר. יחד עם זאת, להסטוריונים שבינינו, או חובבי חקר התרבות שבינינו, או סתם למי שרוצים להבין את הפלויד לעומק, יהיה מרתק לקרוא דווקא את הדברים שנכתבו עליו בשנות השבעים, כאשר הפלויד היו בשיא הצלחתם. החל מהשנים הראשונות, בהם בארט נמחק למעשה מההסטוריה הרשמית של הפלויד, דרך נסיונותיהם של ווטרס וגילמור להמעיט בחשיבותו, בראיונות שנתנו, ובמקביל - ובאופן לא בלתי תלוי - התפתחות האגדה סביבו (לעיתים קרובות באמצעות אותם מראיינים/עתונאים עצמם). שני המאמרים החשובים שנכתבו על בארט בשנות השבעים - על בסיס האמונה לפיה הפלויד היפנו לו עורף - הם המאמר של ניק קנט ב-NME, משנת 1974, ומאמרו של קריס די לורנזו ב-Trouser Press האמריקאי, משנת 1978. אך מרבית המאמרים על בארט הם משנות התשעים. תקצר היריעה מלספור את כולם. אזכיר רק את המאמר השערורייתי של קליף ג'ונס ב-MOJO משנת 1996 שהרתיח את גילמור, ומאמר מצחיק ושנון ב"אובזרבר" (כמדומני) משנת 2001. את כל המאמרים האלו (או רובם) ניתן למצוא באינטרנט. באותה שנה, 2001, הפיק ה-BBC תכנית דוקומנטרית עליו, ששודרה גם כאן בישראל, (וגם ב-VH1 האמריקאי, בגרסה ארוכה יותר, וקצת שונה), והיא מומלצת ביותר. השאלות שאמיר מעלה הן שאלות מעניינות ובעלות משקל. יהיה מעניין לשמוע מה אנשים בפורום חושבים על זה, וכמובן נשמח לעקוב אחר התפתחות התזה של אמיר. לדעתי, העניין בבארט נובע מכמה סיבות. ראשית, הוא אכן אמן גדול. לולא היה לו מה לתרום, לא היו עוסקים בו במידה כל כך גדולה. לא חסרים אמנים ומוסיקאים שהשתגעו, החל מסקיפ ספנס, רוקי אריקסון, סקוט ווקר, פיטר גרין ודני קירוואן ועד אדם אנט - אבל מרביתם הם לא יותר מאשר cult figures כיום, כי כשרונם היה מוגבל. לעומתם, בריאן ווילסון ובארט נחשבים לאמנים חשובים ומוערכים - וזאת למרות מחלתם, לא בגללה. הסיפרות הרצינית על הרוק הבריטי, שנכתבת כיום, לוקחת כמובן מאליו את מיקומו של בארט כאחד היוצרים החשובים ביותר בשנות השישים. שנית, הריבים הפומביים של הפלויד ב-18 השנים האחרונות המאיסו אותם במידה לא מעטה על הציבור בכלל ועל העיתונאים בפרט - במיוחד לאור יחסם העויין של הפלוידים כלפי התקשורת, בשנות השבעים. על רקע זה נתפש סיד - שלא "לכלך ידיו" באינטריגות האלו, בכסף הגדול ובמלחמות האגו - כצדיק בסדום, וכרוח ה"אמיתית" של הפלויד. זה אלמנט מאוד בולט - ומפורש - בכתיבה עליו, בשנים האחרונות. ושלישית: אין אפס. זה סיפור גדול, כמעט מיתולוגי, תנכי. כל אחד - גם מי שאינם מכירים בכלל את הפלויד - יכולים להבין סיפור כזה ולהזדהות אתו: הנער היפה והמוכשר, שעף קרוב מדי לשמש, כמו איקרוס (כפי שכתב עתונאי אחד), עד שכנפיו נמסו והוא נפל לקרקע, וחבריו שלא התאוששו ומבכים את אבדנו עד היום. גם מי שאינם סובלים רוק'נ'רול יבינו את זה. גם מי שחיים במערות בהרי ההימלאיה, ולא יודעים מה זה רוק בכלל. אפילו תושבי אלפא קנטאורי, שלא שמעו מוסיקה מימיהם, יזדהו. לא פלא, איפה, שכל פיפס שקשור אליו או קורה לו תופס כותרות בעתונת הבריטית (גם המיינסטרימית!) למרות שהוא לא הקליט תו אחד - כזכור - מאז שנת 1970. ועכשיו אני אניח לכם מהגיגיי על בארט - לפחות עד יום ההולדת שלו, בעוד כשלושה שבועות...
