כאב בלידה.

[mise]

../images/Emo188.gif כאב בלידה.

אני לא זוכרת אם דנו בזה לעומק, אז סליחה מראש. אשמח לשמוע תובנות, הגיגים, עובדות ועוד, מצד היולדות, המיילדות, המלוות, לגבי נושא הכאב בלידה, לטובת כולנו.

 

[mise]

מצאתי ב"באופן" את הדף הבא:

טרם קראתי, אפשר לפתח גם על הכתוב שם.

 

[swann]

נדמה לי שדנו, אבל אשמח לדון מחדש

ולו רק בגלל שפצחתי בחודש התשיעי היום ופתאום הכל נראה לי קרוב. ואני גם לא מוכנה. בהמשך לשרשור לידות המים (אני יודעת שאני חייבת לכן סיכום של מה שקראתי, זה יגיע בימים הקרובים) - אני אישית סומכת על המים וגם על העובדה שהסביבה שאהיה בה כשיתחיל הכאב היא הסביבה הטבעית והביתית שלי. אני רק מקווה שהמים יהיו מוכנים בזמן לכאבים

זה בהחלט אחד הנושאים שיותר מפחידים אותי, בעיקר כי ראיתי כוכבים בפתיחה קטנה בלידה הראשונה. אמנם זה כבר היה בבית חולים ויכול להיות שהדברים היו נראים ומרגישים אחרת אם היינו נשארים בבית יותר בזמנו, אבל הנסיון שלי מלמד שכואב לי. מאוד. מצד שני אני מודעת לעובדה שכל לידה היא שונה, בעיקר לידה שהיא לא ראשונה יחסית לראשונה. עכשיו הגוף שלי יודע ללדת ואני מקווה שבגלל זה - הכל ילך יותר מהר

בעלי לעומת זאת, בטוח שיהיה שידור חוזר של הלידה של מאיה, ואנחנו בכלל לא נלד בבית כי ב-3 ס"מ אני ארצה אפידורל ונלך לבית חולים. אני לא רואה את זה ככה, אבל לא פוסלת כלום

<סומכת על המים כבר אמרתי?>

 

[גם למבי]

הספר של אינה מי גוסקין

spiritual midwifery מאוד השפיע עלי. היא מציעה לא לכנות את הכאב "כאב" אלא: an interesting sensation that requires all of your attention החלטתי לאמץ את הגישה. בכלל הספר שלה הכניס אותי למחשבה בזמן קריאתו, שאפשר לעבור את הלידה ללא כאב. הלידות שם מתוארות כחוויה פסיכודלית וחושית וכמעט לא מדובר שם על כאב. אני תוהה אם יש קשר לכך שהן היו היפיות בשנות ה - 60 ואולי מסטוליות לגמרי

. בכל אופו, הספר השפיע עלי עמוקות וגרם לי להרגיש בטחון עצמי שאני יכולה לעשות את זה. אח"כ קראתי ספורי לידה אחרים שם כן היה כתוב על כאב. אני זוכרת משהו שכרמית כתבה שהיא חשבה: "צירים זה באמת כואב" (ציטוט מהזכרון). ופתאום התערער לי הבטחון שאצליח לעבור את זה בלי כאב. לקח לי עוד זמן של עבודה עצמית להבין שאולי יכאב לי ואולי לא - אבל אני אעבור את זה כמו שכולן עוברות את זה ואני החלטתי שאני אנסה לשמור בכל הכוח על גישה חיובית ולהיות נחמדה לעצמי ולסביבה. ראיתי סרט לידת בית אצל איימי וחשבתי לעצמי שאני ממש לא מסוגלת לדמיין את עצמי בסיטואציה. אני מאוד סקרנית לדעת איך באמת אהיה. בסרט היולדת הייתה מסטולה לגמרי מאנדורפינים, שקועה לחלוטין בעולם משלה ואני אנסה להגיע לשם. דבר אחרון - לאחר שנבהלתי כ"כ אצל הרופא מהעובדה שהקטנצ'יק שלי עדיין לא התהפך, הבנתי כמה אני רוצה לידה טבעית. שיכאב לי - אני לא רוצה לפספס את החויה והאפשרות לחוות אותה. בהצלחה לכולנו!

 

[כרמית מ.]

אוף, כתבתי הודעה ארוכה והיא נעלמה

מנסה לשחזר. אני לחלוטין לא יכולה להגדיר את מה שהרגשתי בלידה כ"תחושה מעניינת הדורשת את כל תשומת לבי". זה היה כאב ובעוצמה חזקה. אבל יש לי כמה תובנות: 1. זה כואב. מאד. אז מה? הכאב הוא לא העיקר בלידה, ולא מה שנשאר לי מהלידה. אהבתי את התיאור של איימי, ששם את הכאב במקום שלו. מתמודדים איתו (כמו מליוני נשים בהיסטוריה האנושית) וזהו. 2. אני חושבת שאני הייתי זקוקה לכאב. אחרי שבלידה הראשונה, עברתי ניתוח מתוזמן מראש, ולא חוויתי בכלל לידה, רציתי לחוות את הלידה בכל עוצמתה, בלי שום מיסוך (לכן גם לא רציתי, למשל, היפנוזה בלידה). הייתי זקוקה לכאב בשביל להרגיש ש"עשיתי את זה". אני מקווה שסיפקתי את הצורך הזה, ואם אי פעם אלד שוב (רק שבנזוגי לא יראה את המשפט הזה

), אוכל להיות משוחררת יותר, ולחוות לידה פחות כואבת. 3. מרכיב מאד משמעותי ברמת הכאב בלידה, הוא רמות האדרנלין והשימוש ב"מוח החושב" (ניאו קורטקס). אמנם בבית יש פחות מזה (ולכן גם נשים שילדו בבית מדווחות על "כאב בלתי נסבל" בשלב מאוחר יותר מאשר בבי"ח, וגם הלידות קצרות יותר בד"כ), אבל עדיין יש לא מעט: תזמון צירים (בשביל לדעת מתי לקרוא למיילדת), ארגון הבית והילדים (למרות שדי מהר בנזוגי תפס פיקוד), רעשים ודיבורים מהמלווים וכדומה. לידה זקוקה לשקט, חושך, פרטיות. במובן מסוים, אני מרגישה שלידה ללא מיילדת היא הלידה הנכונה ביותר, אבל ישנו גם פחד - כי בלידה שהיתה, העיסויים של המיילדת, והעזרה שלה בעת הצירים, עזרו לי מאד, וגם ישנו העניין של איזושהי עין מקצועית, שתזהה מקרי סיבוך, ותוכל גם (חלקית לפחות) לטפל במקרה הצורך. בנוסף, אני חושבת שנכון להכין ארגז_כלים_ללידה (במובן הרחב, לא המילולי). כדאי להתכונן מראש, כי יש דברים שפשוט לא יעילים אחרת (נשימות עוזרות לשיכוך כאבים בלי להעלות את רמת האדרנלין, רק אם מתרגלים אותן מראש מספיק, עד שהן הופכות לטבע שני (או ראשון)).

 

[איימי שפירא]

מתחברת למה שכרמית כתבה.

 

[mise]

מבחינה פילוסופית (וגם מעשית, כמובן)

משמעות הכאב בלידה? לאחרונה פגשתי נשים שלא הבינו על מה אני מדברת. משמעות הכאב בלידה? למה לסבול? "הכאב מכוון אותך"? מי צריך את זה בכלל כשאפשר לאלחש?

 

[mise]

חוויה פרטית וכללית.

הכאב 'שם' אותך במקומות שלא היית מגיעה אליהם לולא היה כואב לך, מבחינה רוחנית ופיזית. מבחינה רוחנית - התהומות והעומקים אליהם מגיעים באמצעות הכאב בלתי ניתנים לשיעור. הכאב משמש כמו טייס אוטומטי בלידה (וגם במצבים אחרים, ההבדל שבלידה השעור והתוצאות מיידיות), הוא מנווט למקומות שאליהם צריך להגיע, כמובן, אם נענים לו. מבחינה פיזית, שהיא השתלשלות של המצב רוחני/נפשי, ההתכווננות היא בעיקר לתנועה הנכונה כדי לקדם את הלידה ולזמן הלחיצות.

 

[mise]

ועוד מחשבות -

בלידה הראשונה, בשעה האחרונה שבלידה, הייתי בכזה טראנס, בכאלה מקומות שמימיים וה'כניסה' לאותם מקומות היתה בעקבות איזו הכרה ומחשבות שהיו לי כששכבתי בשקט במים - "זהו", אמרתי לעצמי. "זה לא משהו שאפשר לדחות אותו, זה לא מבחן, זו לא עוד עבודה להגיש שאפשר לבקש דחיה כדי לעבוד עליה עוד קצת ולהתכונן, אי אפשר להפסיק את התהליך הזה באמצע" ומשם היתה (כנראה, אחרת אין לי הסבר למקומות שטיפסתי אליהם) איזו קבלה והתמסרות טוטאלית לכאב ולתהליך ואולי בגלל זה באמת הפסיק לכאוב, עד כדי כך, שלא הרגשתי פיזית שאני כבר יולדת. הקבלה הזו, לדעתי, היתה בדיוק בגלל הכאב. אילו לא היה הכאב, לא היה משהו שיכוון לאותה התמסרות טוטאלית.

 

[mise]

דברים שהפריעו לי בלידה ולסבול

את כאבי הצירים: שמתבוננים בי בכאבי. היה לי נחוץ שיש מישהו שיכול להביא לי מים מפעם לפעם, בזמן שהתהלכתי או נשענתי, אבל לא היה לי נוח שנועצים בי מבטים. זה החמיר את הכאבים והחליש את יכולת התתמודדות שלי. היה לי קשה ששמעתי דיבורי סרק סביבי, כל מיני שיחות על עליה וירידה במשקל והכי הכי - שיחות והתבדחויות על הצירים שלי, או ספירה של הזמנים שלהם ודיון על תהליך התקדמות הלידה. הדבר שהכי היטיב עמי, היה, כשבעלי והמלווה נרדמו, המיילדת ישבה בפינה מרוחקת וקראה, הכל היה חושך. הייתי לבד, באמבטיה, בחושך, הוילון היה מוגף, אפילו לא היה נורא שאין מי שיביא לי מים ולא טרחתי לקרוא למיילדת (הייתי צמאה, כשהיא באה לבדוק דופק שתיתי המון), מרוב שיתרון הלבד הזה עלה על הצמא המוגבר שחשתי.

 

[שָׂרָה]

הלידה השניה שלי היתה כמעט ללא כאבים

הצירים לא כאבו לי כל עוד שהסתובבתי והרפתי. הייתי מסטולית. אבל כאב לי כאשר ניסיתי לעשות משהו כמו לשוחח במסנג'ר או להכין לעצמי משהו לאכול וגם רגע לידת הראש כאב מהצריבה.

 

[Manty]

../images/Emo8.gif Another long one from me

Before my first birth, I remember speaking to a pregnant friend who was a few weeks a head of me, and she told me she had chosen a specific Dr. at the hospital, because he is known for allowing Epidural. In Japan, epidural is not used routinely, and, infact, you must either be foreign or having a c-sec to get it. Most Japanese women have no idea what it is. On my yahoo group of women married to Japanese men, the foriegn wives often feel sorry for the Japanese women who are expected to purservere the pain. When I heard my friend I thought: "Well, surely birth doesn't hurt soo much.." You see, my mom never shared her pain when talking about birth. She always described her births as amazing, exciting, and the most incredable thing she'd ever done. I grew up yearning to give birth, with no fear or worries. My friend warned me that I can never tell how I might react, and should prepare for the worst. She was right of course! I ended up getting epidural as I had an emergency c-sec before ever experiencing any contractions..

As I was preparing for my second birth, dreaming and fighting my dr for a vbac, I remember making a deal with my self, that if nothing else - I JUST WANT TO FEEL A CONTRACTION!!! Guess the lord above was listening as I got 35 hours worth of them

I remember thinking my mom had lied to me. I did feel pain. I wasn't comfortable, I wasn't on a high. It wasn't until I reached transition though (an hour before I gave birth), that I said to my husband "now I understand why some women choose pain killers". It never occured to me that the pain was wrong/unbearable/unneccessary etc. No one in the hospital was saying I should not, or must not experience it, and I just took each contraction as it came, never expecting the pain to be taken away. My home unassisted birth was only 12 hours and although it was hardly a painfree birth, it was so completely managable (not to mention that as I was completely disconnected from my brain, I never tried to comprehend the pain), that the time and pain just seemed to fly by

I thank my mom for preparing me to birth without fear of the pain so that I never tried fighting it. I am also greatful for giving birth in a country where the pain of birth is not dealt with by escaping it with drugs. I know that birth is going to be painful, but nothing I can't deal with! I think that this mindset has enabled me to look forward and enjoy my births. I hope to give the same gift to my daughter!​

 

[tonti]

וואו מנטי, מדהים

כמה זה שונה מלבוא ללידה (כמוני) כשכולן כמעט מספרות כמה זה נורא ואיום וכמה "אין לך מושג למה את נכנסת. ברור שתשברי ותקחי(אפידורל)". אין ספק שאנחנו נעביר לבנותינו משהו אחר

 

[איימי שפירא]

ילדתי פעמים בלידה פיזיולוגית ללא

הפרעות והצירים כאבו לי. זהו. היה כאב.

 

[גם למבי]

ואיך התמודדת איתו?

 

[איימי שפירא]

איך???

בזמן הציר ניסיתי למצוא אסטרטגיה לעבור את הציר הכי טוב. בין הצירים, מיציתי את המנוחה עד הסוף מבלי להתעסק יותר מדי במה הולך לבוא. זה מחלק את הלידה לחתיכות קטנות והופך אותה לנסבלת.

 

[איילת נתנאל]

לי יש כח סבל גבוה מאד

כשכבר ממש כאב לי אלו היו צירי הלחץ. עד אז חשבתי שזה כואב אבל באמת לא נורא. נעזרתי בכדור הפיזיו, שבאורח פלא הוריד את דרגת הכאב, עד שלא הייתי בטוחה שצריך כבר לצאת לכיוון ביה"ח. המסקנות שלי הן המון תנועתיות, נשימות עמוקות והוצאת קולות נמוכים. פשוט מקל על הכאב ועוזר להתמודד איתו. מחכה בקוצר רוח ללידה הבאה שלי

 

[אשכר ש]

אני התכוננתי לכאב כ"כ חמור

עד שבסוף הדבר האמיתי לא היה נורא כ"כ...

אבל באמת, אני חושבת שאצלי הרבה עבודת הכנה עזרה. ידעתי שהולך לכאוב לי והייתי מוכנה לקבל את זה. ידעתי שזה כאב שיוביל אותי לדבר שאני מאוד רוצה ומחכה לו. מבחינה פיזית, כפי שכבר כתבתי פה, עזר לי מאוד להתלות ובמקביל לקבל עיסוי בגב התחתון. בהחלט כאב לי, אבל זה היה נסבל. אולי העובדה שהייתה לי לידה יחסית קצרה תרמה שזה היה כ"כ נסבל.

 

[POOH*]

לא קראתי את התגובות אבל...

לא קראתי את כל התגובות כי אין לי זמן אבל מוסיפה את 'השני גרוש' שלי בנושא. לידה זה כואב. לדעתי לפחות. כואב מאד.. כאב שלא דומה לשום דבר אחר.. אבל יחד עם זה כאב שבהחלט ניתן להתמודד איתו. יעילות ההתמודדות עם הכאב לדעתי שונה מאחת לאחת ואולי גם מלידה ללידה. לי אישית בלידה של מאי מאד עזר הכדור פיזיו. טוש בחלק מהזמן... האיש וטושה [חברתי שהייתה על תקן דולה] שעיסו, נגעו וכד'.. ענת [המיילדת] שמה לי תחבושות חמות שגם הקלו. בהתחלה הגדולה שלי עשתה איתי את הנשימות וזה גם עזר וגם הידיים הקטנות המתוקות שהיא שמה עלי. עזר לי מאד דמיון מודרך תוך כדי הלידה עצמה - פשוט דמיינתי אותו יורד יותר ויותר כל ציר וממש הרגשתי את זה קורה... ההתכנסות בעצמי וביטחון מוחלט בכל מי שהיה סביבי שיעזרו עזר לי גם בצירים הכואבים ביותר.. בצירי הלחץ הכי עזר לי שהוא יצא.. זה היה מאד קצר ומהיר אצלי - לא יודעת מה עשיתי - צעקתי קצת ופתאום הוא היה לי בידיים. בקיצור ההמלצות שלי: * קודם כל והכי חשוב מלווים מוצלחים כמו שלי. * להכיר מגוון דרכים ושיטות להתמודדות עם הכאב ופשוט לנסות ולגלות תוך כדי מה טוב לך.. לידות קלות וטובות לכולן.,.. POOH

 

[זהר כרמי]

לי מאד עזר לשבת על הכדור עם רטיות

חמות עליו. מה חמות ? - רותחות...

המלווים שלי התעסקו כמעט רק עם ענייני המים החמים - לבריכה ואח"כ לרטיות. אה, כן, וכאב לי נורא. שום "סנסיישן" פשוט כאב לי בטירוף. סיפור הלידה שלי...? - לא לבעלות לב חלש...

אבל הנה, אני כבר רוצה עוד ילד...

(שששש.... שבעליל לא ישמע...)