ילדתי רק פעם אחת
בלידה רגילה אבל עם הגדרה של "היי ריסק", והרבה סמים "משובחים" כמו פיטוצין, אפידורל וכד'. עד השלב שבו הכריחו אותי להיכנס פיזית לחדר הלידה, והייתי רק עם "השראת לידה" (PG לנרתיק), היתה לי תנועתיות מלאה. היו לי צירים חזקים ופתיחה מאוד קטנה (בקושי 1), אבל התמודדתי איתם בכיף באמצעות נענועי אגן והוצאת קולות מוזרים (לפחות לי הם נשמעו מוזרים, אבל לא היה אכפת לי במיוחד). למקלחת לא התחשק לי להיכנס, למרות שחשבתי בהתחלה שמים ידברו אלי מאוד בלידה. ככה הייתי בערך 8 שעות, אבל הן עברו בסדר גמור. מהרגע שנכנסתי פיזית לחדר לידה, ונדרשתי להתחבר למוניטור צמוד, פיטוצין ומעקב ל"צ וחלבון בשתן (לידת רעלת), הלכה לי גם התנועתיות, ואז התחיל באמת לכאוב לי. לצערי, בכל פעם ששיניתי תנוחה במיטה, הדופק של הגורה "הלך לאיבוד", כך שיכולתי לשכב רק על הגב, וזהו. אלו היו כאבי תופת מבחינתי, והאפידורל לא ממש עשה את העבודה שלו מלכתחילה. אני מאמינה שלו היתה לי אפשרות לתנועתיות טובה יותר, היה לי קל יותר להתמודד, כי התנועתיות מבחינתי "הזרימה" את הכאב, ואיפשרה לו לא להתרכז בנקודה אחת בגב התחתון, אלא "להתפזר" בגוף כולו ולצאת החוצה באמצעות נשיפה. בשלב של צירי הלחץ האפידורל נגמר, ומצד אחד היה לי נורא קשה להתמודד עם הכאבים העצומים (היתה לי תחושה של סכינים שחותכות לי את פי הטבעת), אבל מצד שני, "זכיתי" לתנועתיות טובה יותר, כך שיכולתי להתמודד עם כל ציר לא בתנוחת ה"ג'וק המת" הארורה, אלא חצי בישיבה, חצי על צד שמאל וכד', כמה שהמכשירים איפשרו לי. בלידה הבאה, ב"ה, רק תנועתיות. מקווה מאוד לא להיות שוב עם הגדרה של "רעלת", ואז- השמיים הם הגבול. כי זה נכון שלידה כואבת, זו המציאות, אבל איך את מתייחסת לכאב, ואיך את עובדת עם הכאב בגוף שלך- זו כבר רק את.
