שאלה קשה
יש כל-כך הרבה תחומים בחיים, עבודה, ילדים, חברה, התנדבת ועוד שזה פשוט מסובך. לכן , אבחר להתייחס לשנה עם ילדיי. הם גדלו, כמובן. הבן מתכונן לגיוס. היו לו כמה מפלות נפש. מסתבר שבגלל התרופות שהוא לוקח, הוא לא יכול להיות קרבי ויש גם עיכוב של חצי שנה לפחות לגבי אפשרות של הוצאת רישיון נהיגה(לא בטוח אם יאשרו לו). הוא עדיין לא מודה שהבעיה שלו (טיק) נובעת ממצב רגשי שהיה , אבל מתעקש שהוא בטוח שאין לו צורך עוד בתרופה(הרופא משפחה מסכים איתו, המומחית שקובעת, לא מוכנה להסתכן עד אחרי הטירונות). מצד שני, הוא מקבל הזמנות לכל מיני יחידות חשובות שאינם קרביות(אמא המומה כמה כאלה יש). אחותו החליטה השנה "לחרוש" וציוניה טובים מאד. חברתית היו לה עליות וירידות. גם מבחינת יכולתה ומוכנותה לשאת באחריות בבית. היו לה כמה מקרים לא נעימים של "ספק תקיפה". הם מאד הפחידו אותה, וקצת שינינו נוהלים כדי לשמור על בטחונה , אבל היא לא מוכנה להסתגר בבית או להפוך "עבד לפחד". אמא גאה. עם הגיל, שניהם לפעמים חצופים, דבר שאמא לא היתה רגילה לו קודם. מצד שני, לפעמים הם מאד עוזרים ומתחשבים. תלוי איזה יום או איזה שבוע זה. ולי, הכי קשה, שהם כבר כמעט לגמרי עצמאיים. אני לא יכולה להיות שם לשמור ולהגן. רק לייעץ ולטפל אחר-כך. זה מאד קשה לי. שמחה וגאה, אבל דואגת הרבה.
